מזל טוב לנו! השבוע עלתה באתר אנתולוגיה חדשה מבית יצירה עברית – אנתולוגיית אודיסאה, מבחר סיפורים קצרים מאת מיטב הכותבים (משה סקאל, גלית דהן קרליבך ורינת שניידובר, בתור התחלה) – ובלי שום קשר, גם אני! בינינו, כשהשלטונות הציעו לי תחילה להשתתף באנתולוגיה, חשבתי מה לי ולזה; הרי אני בקושי יוצא מהבית, מה קשור אודיסאה עכשיו. אבל אז אמרתי לעצמי, רגע, למה להיות תמיד שלילי; הרי ההליכה היומית בערב המוקדם, מהבית בדרום העיר, דרך פארק המסילה ועד הטיילת והירידה לנמל יפו – זאת האודיסאה שלי. וזה בדיוק מה שכתבתי: מה קורה אם יום אחד בשבוע מורידים את האוזניות, נפטרים מפלייליסט הטראנס הנצחי שתמיד מסייע לצעידה, ופשוט מאזינים לרחשי הסביבה: השיחות, הרעשים, הקולות, כל מה שעולה על הדרך. זהו הסיפור שלי, "הליכת מיינדפולנס" ואשמח מאוד אם תקראו אותו – ואת האנתולוגיה כולה.
תודה שבאתם, תהנו מהגיליון.
- רן בן נון
אמירה ואלישע החליטו, מאוד מזמן, לא להביא ילדים לעולם, לדבוק זה בזו, ולקיים אורח חיים נזירי המוקדש ברובו להגות וספרות. הסטודנט, הראשונה בצמד הנובלות החדשות של מיכל בן-נפתלי, נפתחת בהלוויה של אלישע הפילוסוף, אינטלקטואל מסוגר שהתרחק מהמילייה שלו, שעכשיו מתקבץ שוב לחלוק לו כבוד אחרון. בתוך דיאלוגים אופייניים, רזים וגאוניים בנוסח: "איך הוא מת?", "כמו שהוא חי", אמירה נזכרת בסטודנט הצעיר שאלישע טיפח כאילו היה בנו האובד – ואכן לבסוף נעלמו עקבותיו; ואז הגיעו טראומת הנטישה וההאשמה העצמית. כרגיל, הפרוזה של בן נפתלי, זוכת פרס ספיר, לא דומה לשום דבר אחר ומרחפת לה אי שם בעולמות המחשבה העליונים. נסו לעקוב.
נעמי היא עורכת דין אחרי בחינות הלשכה, בחופשת לידה ממושכת המוקדשת לבנה אורי בן השנה וחצי. יובל, בעלה, הוא קצין ביחידה 669 במילואים, ומנהל פנימייה לנוער. נעמי היא אמא מתוסכלת, אף פעם לא מספיק טובה, תמיד מרגישה כאילו כולם מתקשרים עם התינוק שלה טוב ממנה. היא בודדה, ואת מרפסת ביתה מסייד פועל ערבי שהזמין יובל ללא ידיעתה. באורחים, ספרה החדש, מציירת איילת גונדר-גושן מציאות ישראלית טיפוסית - זו לא תקופה שמשאירים בה אישה ותינוק לבד בבית עם פועל ערבי, ואנו משלימים אוטומטית: זו אף פעם לא תקופה כזו. בין דעות קדומות, רוע ואשמה, גונדר-גושן יוצרת הצפה של כל מה שמחריד במדינה הזו בפרק פתיחה קצר אך מרוכז, טיפול בהלם.
יש לה הצעת חוק בנושא מחירי ספרים; כשהיא תקועה בכתיבה היא קוראת שירה; והיא כותבת בין המיטה למטבח.
אמילי מואטי (סימנים כחולים) עונה לשאלון האישי.
אני לא זוכרת מתי ספר גרם לי להרגיש כל כך הרבה בבת אחת. קראתי אותו ביום אחד כי פשוט לא הצלחתי להניח אותו מהיד. מצאתי את עצמי גם בוכה כמו ילדה קטנה וגם מתפוצצת מצחוק, לפעמים באותו עמוד. הכתיבה חדה, כנה, ומרגישה כאילו הסופר יושב מולי ומספר לי את הסיפור פנים אל פנים.
מאת הקוראת אביה
אנתולוגיה חדשה בהוצאת יצירה עברית:
המורים הרוחניים תמיד אומרים לנו שלא המטרה חשובה, אלא הדרך, אז עברית מזמינה אתכם לנסות ללכת בדרכים חדשות. בעקבות הגיבור האגדי אודיסאוס ומסעו המיתולוגי כל הדרך הביתה, תשעה כותבים ישראלים מציעים מסעות משלהם – בחומר או ברוח, במציאות ובדמיון, לכל מקום שאליו הנפש חפצה. כי כמו שאמר דוקטור סוס: כשיוצאים, מגיעים למקומות נפלאים!
עם משה סקאל, גלית דהן קרליבך, רינת שניידובר וכותבים מעולים נוספים.
האירועים הבאים ב"עברית"
