
חזרתי לכתוב. כן, זה סוף סוף קרה. לכתוב ממש, לעצמי – כתיבת פרוזה "אמיתית", בניגוד לכתיבה שהיא "עבודה" (שגם אותה, כמובן, אני אוהב בלב ובנפש). איך זה קרה? אז ככה, מעשה שהיה כך היה – קראתי את וולבק על לאבקראפט, ואז קראתי את לאבקראפט עצמו, ואז לפתע עלתה לי איזו תובנה על כתיבת אימה, שמעליה נדלקה נורה קטנה – כן, פתאום הבנתי, זה מה שאני צריך לעשות. אז לקחתי את הפרק הראשון של ספרי השני, זה שכבר כתבתי פעמיים, וכתבתי אותו שוב. עכשיו הוא מרגיש יותר נכון, יותר מדויק, יותר "יושב טוב" כזה. כמו שרציתי, או לפחות די קרוב לשם. זה לא לאבקראפט, ודאי שלא וולבק (כזה יש רק אחד), אבל זה בהחלט אני, סוג הכותב שאני רוצה להיות, אחד שיותר קרוב אצל עצמו, יותר נוכח, יותר מחובר. יופי, עכשיו נשאר רק לשכתב עוד 14 פרקים, וכמו שאומרים – בהצלחה עם זה.
תודה שבאתם, תהנו מהגיליון.
- רן בן נון
גלו את הקריאה הבאה שלכם







