חזרתי לכתוב. כן, זה סוף סוף קרה. לכתוב ממש, לעצמי – כתיבת פרוזה "אמיתית", בניגוד לכתיבה שהיא "עבודה" (שגם אותה, כמובן, אני אוהב בלב ובנפש). איך זה קרה? אז ככה, מעשה שהיה כך היה – קראתי את וולבק על לאבקראפט, ואז קראתי את לאבקראפט עצמו, ואז לפתע עלתה לי איזו תובנה על כתיבת אימה, שמעליה נדלקה נורה קטנה – כן, פתאום הבנתי, זה מה שאני צריך לעשות. אז לקחתי את הפרק הראשון של ספרי השני, זה שכבר כתבתי פעמיים, וכתבתי אותו שוב. עכשיו הוא מרגיש יותר נכון, יותר מדויק, יותר "יושב טוב" כזה. כמו שרציתי, או לפחות די קרוב לשם. זה לא לאבקראפט, ודאי שלא וולבק (כזה יש רק אחד), אבל זה בהחלט אני, סוג הכותב שאני רוצה להיות, אחד שיותר קרוב אצל עצמו, יותר נוכח, יותר מחובר. יופי, עכשיו נשאר רק לשכתב עוד 14 פרקים, וכמו שאומרים – בהצלחה עם זה.

תודה שבאתם, תהנו מהגיליון.

- רן בן נון

גלו את הקריאה הבאה שלכם

לכבוד יום הולדתה ה-45 היא מתכננת טיול מחוף לחוף אל חברותיה בניו יורק, שאולי גם ינבוט ממנו רעיון לפרויקט האמנותי הגדול הבא שלה. היא נשואה להאריס החמוד, מפיק מוזיקלי מצליח, והיחסים ביניהם קורקטיים, בריאים, או כמו שהיא קוראת לזה, "מסירות הדדית". אבל בדרך, משהו משתבש, או יותר נכון משתנה לגמרי, ומירנדה ג'וליי הגאונית כותבת את משבר אמצע החיים הנשי  כפי שאף פעם לא קראנו, חד, בהיר, חשוף, אמיתי, סקסי מוות ומצחיק – כל כך מצחיק. נדירים הסופרים שיכולים לכתוב מחדש את מה שכולם כותבים עליו, אבל הפעם כמו שצריך, לספר את זה כמו שזה, הכי חי שיש. זה עולם שלם סודי של מיניות נשית, פנטזיות משונות ומשעשעות, עינוג עצמי אינסופי, משחקיות מופלאה, ובתוכה תובנות מדהימות על החיים, היקום וכל השאר. על ארבע הוא ספר משנה חיים במובן העמוק ביותר.

בסיפור יוצא דופן לקחה אותי הסופרת למסע עמוק ומרגש אל נבכי הנפש האנושית מנקודת מבט ייחודית – זו של אדם המתמודד עם דמנציה. זה לא סיפור עצוב על דעיכה, אלא יצירה רגישה וחושפנית (וגם לעיתים שנונה) שמצליחה להאיר את האנושיות והכבוד בתוך האפלה של אובדן הזיכרון. חן לבקוביץ' מצליחה ליצור פרידה מסוג אחר – פרידה שבה, למרות הנושא המורבידי והכבד, שזורים רגעים של חיוך והארה. הכתיבה שלה, מקורית ושנונה, מוסיפה נופך חינני ומרתק לסיפור שעלול היה להיות קודר בלבד.

חגית עוז

בלוגרית וסוקרת ספרים

"זה פשוט יותר מדי", כותב אוריאל, מורה לאנגלית בתיכון ברמת גן, לאשתו רוני ובנו דני – ונעלם. האיש שאהב לקרוא ספרים יותר מכל, צריך קצת שקט. רוני ודני נוסעים לחפש אותו בלונדון, אך לשווא. הם נאלצים לעזוב את ביתם, המשפחה מתפזרת. "אנחנו עברנו דירה, הוא עבר חיים", אומרת רוני, ודני שהיה אז בן 14, עכשיו כבר בן 30, כשהוא מקבל את השיחה הנוראה – אביו האובד התאבד בבית חולים פסיכיאטרי בלונדון; אוריאל אושפז אחרי התקף פסיכוטי אלים עם עגלת סופרמרקט של הומלסים, והותיר אחריו רק מחברת – שהיא במחילה מכבודה של אשת המערות, ספרו החדש, והריאליסטי באופן כה מדכדך, של אמן הריאליזם המאגי העברי אופיר טושה גפלה.

"...בין פרסום הרומן הראשון שלי לשני ("קוקושקה") עברו 24 שנים. באמצע: 2 ספרים גנוזים. מחורבנים ביותר. רציתי לכתוב ספרים "חשובים" ומרוב החשיבות ההו-הו כה גדולה שרציתי לתת להם לא היתה בהם נשמה. שעמם אותי לכתוב אותם והם ננטשו."

 

ספר מעולה!

מותח, מפתיע וזורם.

 יש בו את כל מה שצריך.

לא יאמן שכתב אותו מישהו צעיר כל כך! 

 

 

- מאת קוראת המון

זה ככל הנראה הדבר הכי חשוב שעשינו עד היום במסגרת הוצאת יצירה עברית:

 

ארבעה ספרונים שנכתבו במסגרת תכנית סלעית — מיזם משותף של עיריית תל אביב-יפו ומשרד הרווחה, שנועד לטיפול בנשים במעגל הזנות. הספרונים מביאים את קולותיהן של נשים אמיצות שחוו את המציאות הקשה ויצאו ממנה. מסמך אנושי מרגש, נוקב ומעורר מחשבה.

האירועים הבאים ב"עברית"

עקבו אחרינו