עדי אלבּלה כתבה רומן תמציתי וניסיוני, שבו הגיבור הצעיר וכובש הלב מעדיף לדבר עם המתים כי החיים מכזיבים. מומלץ!
אָלֵד, עדי אלבּלה, טוטם ספרים, 197 עמודים
רומן אנטי-פסיכיאטרי
אָלֵד, איזה שם מוזר לבחור, שם מקורי לגיבור, אולי מהדהד את הפועל אֵלֵד, לשון יָלַד בעתיד, כמי שמבקש ללדת עצמו מחדש במקום אחֵר ובזמן אחר, שומע קולות ורואה מַראות. מבחינתו כמאמרו של המשורר-נער הצרפתי המקולל הנודע ארתר רמבּו, בן המאה ה-19, "החיים הם במקום אחֵר", ובדומה למשורר והמתרגם האהוב עליי, נֹחַ שטרן, שעליו כתבתי רומן, בן דורו של נתן אלתרמן, ששמע קולות וקרא להם נקישות וראה מַראות וקרא להם רִמזי אור, ככה גם אלד. אני מניח שהפסיכולוגים והפסיכיאטרים היו קוראים לזה סיכזופרניה, או מצב פסיכולוגי סכיזואידי, והיו רושמים מרשם ונותנים כדורים, אבל ספרהּ של אלבּלה הוא אנטי-פסיכיאטרי מובהק. הוא נגד כדורים באופן טוטאלי ובעד ממלכת הדמיון.
הקולנוע שבתוך הרומן
אלד הוא גם אמן בנפשו שרואה את החיים כמו סרט קולנוע שהוא עצמו כתב לו את התסריט. הרומן רווּי בטרמינולוגיה מעולם הקולנוע, בסצינות קולנועיות וכתוב גם פה ושם כמו תסריט, ומעל הכול הוא ממרחק השנים מנהל דיאלוג עם דמויות ממשפחתו שנספו בשואה בהקשרים שונים ממש לפרטי פרטים כשהן עולות שלמוּת צורה, מראֶה, טעם וָריח, לנגד עיניו. ברקע קיים תסריט שכתב בפועל, סרט שניסה לעשות ונכשל, בשל שתי דמויות קָצֶה אנטגוניסטיות שליליות ברומן, רחל וסאמר.
משפטים קצרים, דיאלוגים קצרצרים
לבסוף כדאי לומר שהרומן הזה כתוב במשפטים מפתיעים, יפים ומעוררי מחשבה בעלי קצב מקורי. משפטים קצרים כאלה, דיאלוגים קצרצרים, המהווים מעין מבּעי זהב מקוריים ומענגים בקריאה, ומעידים על בַּשלות של כותבת שזה הרומן הראשון שלה וזה מפתיע מאוד. שבח יש לחלוק לסופרת והעורכת לילי פרי שבין השורות היפות הכתובות עולה כפורחת עריכתה המקורית ביד אמונה. ניכר כי הרומן הקאמרי היפה הזה הוא תוצר של דיאלוג בין השתיים, עדי ולילי, דיאלוג פורה שהוליד רומן סוחף.
ציטוט אחרון לסיום
פטור בלא כלום אי אפשר. הנה קטע קצר מהרומן המדגים את איכותו הספרותית: "לא שיקרתי לה הפעם, והייתי מוכן להודות באוזניה שיש לי קולות שזועקים עד כְּאב. המדובר בעיקר במתים שלי, שבשעות מסוימות מגרדים את מוחי או את נפשי. לפעמים אני יכול להישבע שאני שומע את הזעקות שלהם עולות מהכבשנים של אושוויץ. קורה גם שאני יכול לשמוע זעקות של כאלו שניצלו מהכבשנים, ברחו לאמריקה... 'התפילין שלך נגנבו מיהודים שברחו לאמריקה,' אני שומע את אחד המתים של המשפחה תוך כדי זה שאני יורד לשפת הים האדום... 'זהו, אין לך יותר תפילין, אָלֵד,' מתערבת עוד אחת מן המתות במשפחה. 'זאת רבקה של דוד ג'קי?'... 'זאת רבקה?' אני לא מרפֶּה. 'היא לא עונה עכשיו,' אני שומע את הדוד ג'קי... 'רבקה לא תענה לך,' אני שומע את דוד ג'קי... 'שתענה, שתענה,' אני כמעט צועק על דוד ג'קי. 'היא כבר הלכה,'... 'ובכל זאת, מה אמרה דודה רבקה?' אני מנסה הפעם לברר עם דוד ג'קי. 'דודה רבקה יודעת שבלי תפילין אין לך זהות, כאילו אין לך כרטיס לנסוע הלאה.' 'דודה רבקה צודקת,' אני מהרהר בקול ומנסה לשלוט במוחי ברוח המדבּרית. 'זה מה שדודה רבקה ניסתה להגיד לפני שהלכה.' 'תגיד לה שגם אני הלכתי הלאה, הלכתי לדָגים.'" ואתם הקוראים הפוטנציאליים של הרומן הקאמרי הזה, אל תלכו כל כך מהר אל הדָגים. כדאי לכם בהחלט להתלוות אל אָלֵד במסעו אל ארץ הצללים שלו וּמֵעֵבֶר להּ.
עולם הפְּנים של עולם החוץ של עולם הפְּנים
ספר הביכּורים של עדי אלבּלה "אָלֵד" הזכיר לי את הפואמה הידועה של פטר הנדקֶה, חתן פרס נובל (2019), "עולם הפְּנים של עולם החוץ של עולם הפְּנים", כך נקראת הפואמה. רוצה לומר, האני האחֵר של האני נע בין העולם הפנימי העשיר שלו למציאות הדלה בעיניו שם בחוץ, ואם הדבר לא מתערבּב, מציאות ודמיון, אין כל ערך לחיים, כי חיי היומיום השגרתיים הם דבר משעמם, שלא לומר משמים עד מוות, ובהם אתה נתקל פעם אחר פעם, לא אחת, ברוע החיצוני של האדם, גבר או אישה, המדכא אותך עוד יותר. אם כך, טוב יותר לנהל דיאלוג עם הנספּים או המתים שלך אם יש לך כאלה בְּנמצא.
על גיבור הרומן ומשפחתו
אלד הוא ילד סנדוויץ' שגדל להיות בחור סנדוויץ'. הוא המילוי שבין שתי פרוסות הלחם השונות: אחותו הגדולה, המרושעת מעט והביקורתית שרון, ואחותו הקטנה האהובה כמו פנינה יקרה, יולי. בין שתיהן הוא מתנודד כשברקע הוריו הבורגניים והמהוגנים, שרה ויודה, המבקשים את טובתו בשל מצבו הנפשי המעורער; אבל לא מצליחים אף פעם להגיע אליו, כי הם רק מעודדים אותו להישגיות מפני שהם מעריכים תחרותיות חיצונית עד קצות אוזניהם. אלד, למשל, הוא שחיין נהדר ובעל מדליות. את זה הם מעודדים ואת זה הם מבינים ומעריכים, אך איך לעזור לו לחצות את החיים בשחייה מגדה אחת לאחרת, את זה הם לא יודעים כהורים.
מה מזכיר הרומן הקאמרי הזה?
יותר מכול הזכיר לי רומן המשפחה הקאמרי הזה דווקא את הרומן הקונצרטַנְטי האוונגרדי של יורם קניוק "אדם בן-כלב". גם אדם שטיין גיבור הרומן של קניוק, במקרה הזה באמת ניצול שואה, שהיה בעל קרקס, מוקיון ובדרן מופלא לפני המלחמה, שהפך כלב של קצין נאצי בימי המלחמה, מנהל דיאלוג תמידי עם מֵתָיו במוסד הסגור שהוא מצוי בו ואף מחוצה לו, ולא ברור לקורא לא אחת האם הדמויות העולות לפניו הן פרי דמיון או ממש חיות או חיוּ. הקיצור, אצל אלבּלה ואצל קניוק מציאות ודמיון משמשים בערבוביה כי המציאות כבר אינה נסבלת. בנוסף, אלד כמו כורת ברית עם ספר הביכּורים הנפלא של הסופר יותם ראובני: הוא לא בעד השגרה ובטח לא בעד העבודה היומיומית, הוא "בעד ההזיה".
העטיפה של המשורר רוני סומק
מינימליסטית ויפה גם העטיפה של המשורר רוני סומק, שעליה מצאתי מַחְדֵּד ועיפרון ומעין קשקוש מתעבֶּה שכזה לצדם המנסה, כמו אלד, לעקוב אחר החיים ומסלולם כדי לתעד ולעשות סדר, ונכשל פעם אחר פעם, כי המגע עם החיים הוא כאוטי כמו הנרטיב של היצירה הזאת.
אָלֵד, עדי אלבּלה, טוטם ספרים, 197 עמודים
עולם הפְּנים של עולם החוץ של עולם הפְּנים
ספר הביכּורים של עדי אלבּלה "אָלֵד" הזכיר לי את הפואמה הידועה של פטר הנדקֶה, חתן פרס נובל (2019), "עולם הפְּנים של עולם החוץ של עולם הפְּנים", כך נקראת הפואמה. רוצה לומר, האני האחֵר של האני נע בין העולם הפנימי העשיר שלו למציאות הדלה בעיניו שם בחוץ, ואם הדבר לא מתערבּב, מציאות ודמיון, אין כל ערך לחיים, כי חיי היומיום השגרתיים הם דבר משעמם, שלא לומר משמים עד מוות, ובהם אתה נתקל פעם אחר פעם, לא אחת, ברוע החיצוני של האדם, גבר או אישה, המדכא אותך עוד יותר. אם כך, טוב יותר לנהל דיאלוג עם הנספּים או המתים שלך אם יש לך כאלה בְּנמצא.
רומן אנטי-פסיכיאטרי
אָלֵד, איזה שם מוזר לבחור, שם מקורי לגיבור, אולי מהדהד את הפועל אֵלֵד, לשון יָלַד בעתיד, כמי שמבקש ללדת עצמו מחדש במקום אחֵר ובזמן אחר, שומע קולות ורואה מַראות. מבחינתו כמאמרו של המשורר-נער הצרפתי המקולל הנודע ארתר רמבּו, בן המאה ה-19, "החיים הם במקום אחֵר", ובדומה למשורר והמתרגם האהוב עליי, נֹחַ שטרן, שעליו כתבתי רומן, בן דורו של נתן אלתרמן, ששמע קולות וקרא להם נקישות וראה מַראות וקרא להם רִמזי אור, ככה גם אלד. אני מניח שהפסיכולוגים והפסיכיאטרים היו קוראים לזה סיכזופרניה, או מצב פסיכולוגי סכיזואידי, והיו רושמים מרשם ונותנים כדורים, אבל ספרהּ של אלבּלה הוא אנטי-פסיכיאטרי מובהק. הוא נגד כדורים באופן טוטאלי ובעד ממלכת הדמיון.
על גיבור הרומן ומשפחתו
אלד הוא ילד סנדוויץ' שגדל להיות בחור סנדוויץ'. הוא המילוי שבין שתי פרוסות הלחם השונות: אחותו הגדולה, המרושעת מעט והביקורתית שרון, ואחותו הקטנה האהובה כמו פנינה יקרה, יולי. בין שתיהן הוא מתנודד כשברקע הוריו הבורגניים והמהוגנים, שרה ויודה, המבקשים את טובתו בשל מצבו הנפשי המעורער; אבל לא מצליחים אף פעם להגיע אליו, כי הם רק מעודדים אותו להישגיות מפני שהם מעריכים תחרותיות חיצונית עד קצות אוזניהם. אלד, למשל, הוא שחיין נהדר ובעל מדליות. את זה הם מעודדים ואת זה הם מבינים ומעריכים, אך איך לעזור לו לחצות את החיים בשחייה מגדה אחת לאחרת, את זה הם לא יודעים כהורים.
הקולנוע שבתוך הרומן
אלד הוא גם אמן בנפשו שרואה את החיים כמו סרט קולנוע שהוא עצמו כתב לו את התסריט. הרומן רווּי בטרמינולוגיה מעולם הקולנוע, בסצינות קולנועיות וכתוב גם פה ושם כמו תסריט, ומעל הכול הוא ממרחק השנים מנהל דיאלוג עם דמויות ממשפחתו שנספו בשואה בהקשרים שונים ממש לפרטי פרטים כשהן עולות שלמוּת צורה, מראֶה, טעם וָריח, לנגד עיניו. ברקע קיים תסריט שכתב בפועל, סרט שניסה לעשות ונכשל, בשל שתי דמויות קָצֶה אנטגוניסטיות שליליות ברומן, רחל וסאמר.
מה מזכיר הרומן הקאמרי הזה?
יותר מכול הזכיר לי רומן המשפחה הקאמרי הזה דווקא את הרומן הקונצרטַנְטי האוונגרדי של יורם קניוק "אדם בן-כלב". גם אדם שטיין גיבור הרומן של קניוק, במקרה הזה באמת ניצול שואה, שהיה בעל קרקס, מוקיון ובדרן מופלא לפני המלחמה, שהפך כלב של קצין נאצי בימי המלחמה, מנהל דיאלוג תמידי עם מֵתָיו במוסד הסגור שהוא מצוי בו ואף מחוצה לו, ולא ברור לקורא לא אחת האם הדמויות העולות לפניו הן פרי דמיון או ממש חיות או חיוּ. הקיצור, אצל אלבּלה ואצל קניוק מציאות ודמיון משמשים בערבוביה כי המציאות כבר אינה נסבלת. בנוסף, אלד כמו כורת ברית עם ספר הביכּורים הנפלא של הסופר יותם ראובני: הוא לא בעד השגרה ובטח לא בעד העבודה היומיומית, הוא "בעד ההזיה".
משפטים קצרים, דיאלוגים קצרצרים
לבסוף כדאי לומר שהרומן הזה כתוב במשפטים מפתיעים, יפים ומעוררי מחשבה בעלי קצב מקורי. משפטים קצרים כאלה, דיאלוגים קצרצרים, המהווים מעין מבּעי זהב מקוריים ומענגים בקריאה, ומעידים על בַּשלות של כותבת שזה הרומן הראשון שלה וזה מפתיע מאוד. שבח יש לחלוק לסופרת והעורכת לילי פרי שבין השורות היפות הכתובות עולה כפורחת עריכתה המקורית ביד אמונה. ניכר כי הרומן הקאמרי היפה הזה הוא תוצר של דיאלוג בין השתיים, עדי ולילי, דיאלוג פורה שהוליד רומן סוחף.
העטיפה של המשורר רוני סומק
מינימליסטית ויפה גם העטיפה של המשורר רוני סומק, שעליה מצאתי מַחְדֵּד ועיפרון ומעין קשקוש מתעבֶּה שכזה לצדם המנסה, כמו אלד, לעקוב אחר החיים ומסלולם כדי לתעד ולעשות סדר, ונכשל פעם אחר פעם, כי המגע עם החיים הוא כאוטי כמו הנרטיב של היצירה הזאת.
ציטוט אחרון לסיום
פטור בלא כלום אי אפשר. הנה קטע קצר מהרומן המדגים את איכותו הספרותית: "לא שיקרתי לה הפעם, והייתי מוכן להודות באוזניה שיש לי קולות שזועקים עד כְּאב. המדובר בעיקר במתים שלי, שבשעות מסוימות מגרדים את מוחי או את נפשי. לפעמים אני יכול להישבע שאני שומע את הזעקות שלהם עולות מהכבשנים של אושוויץ. קורה גם שאני יכול לשמוע זעקות של כאלו שניצלו מהכבשנים, ברחו לאמריקה... 'התפילין שלך נגנבו מיהודים שברחו לאמריקה,' אני שומע את אחד המתים של המשפחה תוך כדי זה שאני יורד לשפת הים האדום... 'זהו, אין לך יותר תפילין, אָלֵד,' מתערבת עוד אחת מן המתות במשפחה. 'זאת רבקה של דוד ג'קי?'... 'זאת רבקה?' אני לא מרפֶּה. 'היא לא עונה עכשיו,' אני שומע את הדוד ג'קי... 'רבקה לא תענה לך,' אני שומע את דוד ג'קי... 'שתענה, שתענה,' אני כמעט צועק על דוד ג'קי. 'היא כבר הלכה,'... 'ובכל זאת, מה אמרה דודה רבקה?' אני מנסה הפעם לברר עם דוד ג'קי. 'דודה רבקה יודעת שבלי תפילין אין לך זהות, כאילו אין לך כרטיס לנסוע הלאה.' 'דודה רבקה צודקת,' אני מהרהר בקול ומנסה לשלוט במוחי ברוח המדבּרית. 'זה מה שדודה רבקה ניסתה להגיד לפני שהלכה.' 'תגיד לה שגם אני הלכתי הלאה, הלכתי לדָגים.'" ואתם הקוראים הפוטנציאליים של הרומן הקאמרי הזה, אל תלכו כל כך מהר אל הדָגים. כדאי לכם בהחלט להתלוות אל אָלֵד במסעו אל ארץ הצללים שלו וּמֵעֵבֶר להּ.