רן יגיל מדבר עברית
תהום אל תהום קורא, רחל אליאור, עמדה, 176 עמודים
תנועת הקריאה־כתיבה ההפוכה של פרופ' רחל אליאור היא מרתקת ומציגה קריאה פמיניסטית בטקסטים תוך שימת דגש על הצד המופשט והפנטסטי
מן המקורות אל הספרות החדשה
זאת תנועת הקריאה ההפוכה שמייחדת את אליאור. בדרך כלל אנשי הספרות העברית קוראים תחילה את ש"י עגנון או את דוד שחר, ואחר כך מחפשים ולוקטים את השיבוצים מן המקורות היהודיים כאמצעים אמנותיים ביצירה המודרנית. ואילו אליאור באה מן הטקסטים הקדומים של ספרות הקודש אל תוך הספרות העכשווית, כשהיא מצוידת בידע עצום על מקורות היהדות. הקריאה שלה נעה אפוא מן העבר אל ההווה, ולא להפך, ולכן יש לה, ועוד איך, מה לומר על הספרות הנכתבת כאן ועכשיו ועלינו כקוראיה.
חוקרת מחשבת ישראל וקוראת ספרות עכשווית
פרופ' רחל אליאור היא שם דבר במחקר האקדמי בגדה ההומניסטית של נהר הרוח. אני נתקלתי בה לפני שנים בהרצאה שנשאה על הבעל שם טוב והייתי מרותק לחלוטין הן לידע, הן לרטוריקה והן לסינתזה שביניהם. באותה מידה היא מסוגלת לרתק גם כשהיא מדברת על מגילות מדבר יהודה, על ספר הזוהר או על הקבלה. תחום עיסוקה הוא מחשבת ישראל, אך היא, סקרנית מאין כמותה, גם קוראת המון ספרות עברית עכשווית. ולא רק קוראת – גם כותבת עליה ביד רמה ובזרוע נטויה. תוכלו לראות זאת בדף הפייסבוק הפופולרי שלה. אלה רשימות קריאה מהירות, הנכתבות סמוך לסיום הקריאה. תוכלו לראות שם גם תמונות שלה מלקטת ספרים בירידי ספרים, בחנויות ספרים, מקבלת ספרים או קונה אותם. היא קוראת ספרות עברית עכשווית בקשת רחבה, מסופרות ומסופרים קאנוניים ועד כותבות וכותבים צעירים שזה מקרוב באו אל קהילת הספר שלנו. היא קשובה לקולות רבים; הפלורליזם האיכותי הוא נר לרגליה, ואני אוהב את זה.
זוויות אחרות בספרות על ההיסטוריה
במאמר אחר, הנושא אף הוא כותרת ארוכה – "'אלוהים נמצא בנו, ומי שאלוהים נמצא בו לא חייב בחוקים רגילים': על יעקב פראנק ועל ספרה של אולגה טוקרצ'וק: 'ספרי יעקב'" – מסבירה לנו אליאור את רוחב היריעה של טוקרצ'וק ככותבת ואת עומק כתיבתה. עוד היא מראה כיצד יודעת טוקרצ'וק להפוך היסטוריה לספרות. היא מתמקדת במשמעותם של מושגים כמו אמונה וכפירה, אך יתרה מזאת, מאירה מזווית אחרת את דמותו של יעקב פרנק, שנחשב במסורת הרבנית ובהיסטוריוגרפיה היהודית למשיח שקר, ומביאה לפני הקורא את נקודת המבט של בני משפחתו וחסידיו, שאהבו אותו. זה מדויק מאוד. בלי זווית אישית אחרת, בת התקופה, אין טעם לכתוב רומן היסטורי. בנקודה הזאת הזכירה לי אליאור את אהבתי למרגריט יורסנאר, שהאירה באופן לירי־וידויי את הקיסר אדריאנוס ברומן הנודע שלה "זיכרונות אדריאנוס", שגם הוא נתפס במסורת היהודית כרשע גמור. אלא שטוקרצ'וק היא סופרת בעלת קול מז'ורי, רחב וקונצרטנטי, כפי שעולה גם מן המאמר הדחוס בפרטים של אליאור, ואילו ליורסנאר קול דק, אינטימי ולירי.
שאלות של מגדר ופמיניזם בלתי מתפשר
אחד הדברים המאפיינים את המאמרים בספרה "תהום אל תהום קורא – רשימות ומאמרים על ספרים וסיפורים, על סופרות וסופרים" הוא הפמיניזם הבלתי מתפשר שלה. הדבר בולט הן בעיסוקה בספרות העולם והן בעיוניה בספרות העברית. כמי שבאה מן הטקסטים הקדושים של העבר הרחוק, בטרם היות המודרנה, היא מיטיבה להראות, בפרטי פרטים, את מעמדה האומלל של האישה בעולם של אתמול, ומבקשת גם לתרום לתיקונו של עולם עד להשגת שוויון אמיתי. כך, למשל, במאמר החשוב "פרשת כי תצא: 'צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה' – גורלה של הנאנסת במקרא ובשירה של דליה רביקוביץ", היא מבצעת בדיוק את אותה תנועת מטוטלת הפוכה שעליה עמדתי קודם לכן. תחילה היא דנה במעמדה החפצי של האישה במקרא, ומשם עוברת אל שירה של דליה רביקוביץ "רחיפה בגובה נמוך", ומראה כי מעלתו הגדולה היא בכך שהוא מעניק קול לאין־האונים ולקוצר ידה של הנאנסת – קול שכמעט אינו נשמע בטקסטים הקדומים, המשקפים מציאות פטריארכלית ולעיתים אף מצדיקים או מתרצים את העוול שנעשה לה, עד שלעִתים נדמה כי האישה עצמה נושאת באשמה.
כוח הטירוף וכוח הפנטזיה בהנעת הסיפורת
מעל לכל אלה, אליאור, כמי שבאה מתוך טקסטים קבליים־מיסטיים העוסקים באקסטטי ובעולמות אחרים, מבינה היטב את כוחו של הטירוף במוחו של האדם ואת עוצמתה של הפנטזיה בהנעת הסיפורת. הדבר בולט בשני מאמרים שלה על שני סופרים קאנוניים שנגעו לא אחת בפרוזה מופשטת: ברונו שולץ היהודי־פולני וש"י עגנון היהודי־ישראלי. במאמרה על שולץ היא טובעת את המושג "אוטומיתוגרפיה", מילה המורכבת משלושה חלקים: אוטו (עצמי), מיתו (מיתוס) וגרפיה (כתיבה). פרופ' אליאור מסבירה: "כתיבת המיתוס הקדום של העצמי, מעידן הזוהר של הילדות, הוא 'העידן הגאוני', החורג מגבולות הזמן והמקום ונברא בקסמו של הסיפור המתחולל בעולם מיתולוגי קדום". כך היא מסבירה יפה את יצירתו של שולץ, שיש בה מן המטורף, הפנטסטי והמיתי, ואף מראה כיצד שימשה מקור השראה לסופרים דויד גרוסמן ואמיר גוטפרוינד. באשר לעגנון, הרי שכאן היא נוגעת בפנטסטי דרך הסיפור "הסימן", שבו פוגש המספר בחג השבועות בבית הכנסת את בן דמותו של אבן גבירול, על רקע השמועות כי עירו של המספר נחרבה וכל יושביה נספו. קריאה בספר הרב־גוני של פרופ' אליאור, הקוראת מן הגורן ומן היקב – מביאליק ועד זאב רז – מעוררת השתאות והתפעמות אצל אוהב הספרות, ולא אחת מאלפת בינה.
קולות עומק מן הגדה השמאלית
כאשר מגיעה אליאור לדון בסופרים עמוס עוז וחיים באר לקראת סוף ספרה, צפה ועולה גם השקפת עולמה ההומניסטית, הליברלית והפלורליסטית, המזוהה עם השמאל הישראלי. לא פלא. הרי סופרים אלה, ביצירותיהם המוקדמות והמאוחרות, אף שניסו לא אחת להפריד בין הספרות לבין הפובליציסטיקה ולהותיר את הפוליטי והחברתי מחוץ ליצירה, הכניסו בסופו של דבר את עומק הפוליטיקה והחברה אל תוך עולמם הספרותי. הדבר מדבר מאוד אל אליאור, אשר אינה מסתירה את עמדותיה הציבוריות, וחתמה לאורך השנים על עצומות בנושאי זכויות האדם, חופש הביטוי, השמירה על הדמוקרטיה ועל עצמאות מערכת המשפט, וכן נגד הכיבוש ונגד הרפורמה המשפטית. היא מנתחת יפה את הרומן המאוחר "צל ידו", הנוגע באביו של חיים באר ומשלב יסודות פנטסטיים עם טכנולוגיה עכשווית מזה ועם המסורת היהודית מזה, וכן כותבת הספד מרגש ומפורט על עמוס עוז, יצירתו והשקפותיו, במלאת שבע שנים למותו, תוך שימת דגש על הרומן האחרון שפרסם בחייו, "הבשורה על פי יהודה".