רן יגיל מדבר עברית

טליה גולדמן כלב כתבה דיוקן של אדם חריג המבקש לגלות את שורשיו, ובדרך חושף את עולמם המורכב של הסובבים אותו ואת כוחה של שייכות
שלושה ספרים וחוט אחד
כדאי לקרוא את הנובלה החדשה על רקע שני ספריה הקודמים של גולדמן כלב. כאמור לא רק משום שהם מלמדים על התפתחותה כסופרת, אלא משום שכבר בהם מתגלה עניינה באנשים המצויים מחוץ למרכז ההוויה החברתית, ובניסיונותיהם למצוא לעצמם מקום בעולם. ספר הביכורים שלה, "משהו ממני נשאר" (2014), שראה אור בשיתוף הוצאות רימונים ועמדה, במסגרת סדרת "בראשית" לספרי ביכורים, בנוי מתשעה פרקים המקבילים לתשעת חודשי ההיריון. נועה, אישה צעירה העובדת בחנות ספרים, מחליטה להרות ולגדל את ילדה לבדה, ואחד הקולות המספרים בספר הוא קולה של העוּבּרית המתפתחת ברחמה. במהלך ההיריון נקשרים חייה בחייה של זואי, ילדה פליטה מסודן שאִמה נהרגה במהומות בארצה ואביה מתקשה לטפל בה, ובחייו של וְלָד, מהגר יליד רוסיה ומעריץ של שופנהאואר. ברקע מהדהדים זיכרונות משפחתיים הנפרשים על פני שלושה דורות, ובהם סיפורה של בז'י, דודתה של אמה של הסופרת, שנספתה בשואה. שלוש הדמויות המרכזיות נושאות, כל אחת בדרכה, חוויה של זרות ותלישות: נועה המבקשת להקים משפחה משלה, זואי שנעקרה מארצה וממשפחתה, וּוְלָד המהגר הנושא עמו עולם תרבותי ורוחני אחר וגם שֵׁם המזכיר עובּר-וָלָד. גם קולה של העוברית, שטרם נולדה וטרם רכשה לעצמה מקום בעולם, מצטרף למארג הזה. במובן זה, שמחה שטראסה אינו זר לחלוטין לעולמו של ספר הביכורים. גם הוא אדם המבקש למצוא את מקומו בתוך חברה שהוא שייך אליה, אך אינו מצליח להשתלב בה על פי כלליה.
בספרה השני, "מנדריני אחד פחות" (2022), שיצא בהוצאת איפּאבּליש, גולדמן כלב מעבירה את הדיון מן הזרות החברתית אל שאלה מוסרית ופילוסופית. אלמה, אישה בשנות הארבעים לחייה, אינה יודעת מה היא רוצה לעשות בחייה. בשיעור באוניברסיטה הפתוחה היא נתקלת בתרגיל מחשבה מטריד: האם היית מסכים להגשים את חלומך הכמוס במחיר מותו של אדם סיני אלמוני, שאיש לא יחוש בהיעדרו? אלמה נענית לאפשרות הזאת בינה לבין עצמה, ומיד אחר כך חייה מתערערים: היא מפוטרת מעבודתה, בעלה נוסע לארצות הברית עם בנם כדי ללמד שם באוניברסיטה, והוריה נהרגים בתאונת דרכים. היא עוזבת את תל אביב, חוזרת אל מחוזות ילדותה ושוכרת דירה במושב הסמוך לקיבוץ שבו גדלה. שם, בתוך מציאות חדשה ולא מתוכננת, היא פוגשת את אסף הקטן שהתייתם מאמו, את סבו נוח ואת סו, חזירה יוצאת דופן המעניקה לחייה צבע ומשמעות חדשים. אפשר למתוח קו תמטי מחבר בין החזירה בספרה השני של גולדמן כלב לבין החמורון בנובלה הנוכחית. דמותו של המנדריני האלמוני, שהוקרב כביכול למען אושרה, ממשיכה ללוות אותה ולהטריד את מנוחתה.
הספר מזמין השוואה לסיפורה הנודע של אורסולה לה גווין, "אלה ההולכים מאומלאס". אצל לה גווין אושרה ושגשוגה של חברה שלמה מותנים בסבלו של ילד אחד, המוחזק בבידוד ובמצוקה. אצל גולדמן כלב השאלה מתהפכת במידת מה: האם מותר ליחיד להפיק את אושרו ממותו של אדם זר, שאינו מוכר לו ושאיש לא יחוש בהיעדרו? אין מדובר באותו מצב מוסרי, אך בשתי היצירות מתעוררת השאלה אם אפשר להצדיק אושר, פרטי או ציבורי, במחיר חייו של אדם אחר. יש בכך גם זיקה לנובלה החדשה: אם ב"מנדריני אחד פחות" נבחן ערכו של היחיד אל מול אושרו של האחר, הרי שב"קפיצת הדרך של שמחה שטראסה" נבחן ערכו של היחיד שהחברה נוטה למדוד על פי מידת השתלבותו ותועלתו. בשלושת הספרים גולדמן כלב מבקשת להפנות את המבט אל מי שקל להחמיץ: הילדה הפליטה, המהגר, האדם המבקש להתחיל מחדש, הילד שהתייתם, ולבסוף שמחה עצמו. היא מתעניינת לא רק במה שחסר לאנשים האלה, אלא בעיקר במה שיש בהם, בעולמם הפנימי וביכולתם ליצור קשר, אהבה ומשמעות גם בתנאים שאינם פשוטים.
האדם החריג ועולמו השלם
במרכז הנובלה החדשה של טליה גולדמן כלב עומד שמחה שטראסה. שמחה הוא איש קיבוץ מבוגר, בעל מוגבּלוּת קוגניטיבית, המתקשה להתנהל בכמה ממישורי החיים המקובלים. הוא אוהב לשבת על שרפרף בפתח מחסן הרהיטים ולהביט בשמיים. הוא נושא את שם משפחתה של אמו, שטראסה, שפירושו בגרמנית רחוב. אמו נמצאה ברחוב כשהייתה ילדה בתקופת השואה, ולכן ניתן לה שם המשפחה הזה. יש בשם הזה משהו סמלי ומצמרר: עקבותיה של ילדה אבודה באירופה של השואה ממשיכים להתקיים בזהותו של בנה, אדם שגם הוא מצוי במידה רבה מחוץ למסגרות המקובלות של החברה ומבקש למצוא לעצמו שורש ומקום. למעשה, כבר בשם המשפחה מתגלם אחד המוטיבים המרכזיים ביצירתה של גולדמן כלב: עקירה, היעדר שורשים, זהות שאינה שלמה והכמיהה לדעת מניין באת ולאן אתה שייך והאם משהו ממך נשאר.
אמו של שמחה הייתה כנראה אישה ייחודית בקיבוץ. היא הייתה תופרת והעריצה את הפסנתרנית היפנית־בריטית מיצוקו אושידה שאותה שמע שמחה השכּם והערב בימי ילדותו, כי אמו ראתה בה ממש צינור אל האלוהי. לאחר מות אמו, שאליה היה קשור מאוד, שמחה מתקשה להסתגל לחייו החדשים. הוא ממשיך להתגורר בביתו שלו, אך שב והולך לבית שבו התגוררה אמו, וכיום מתגוררת בו משפחה אחרת. באחד מביקוריו הוא אף מבהיל את הילד של המשפחה. אביגיל, בת כיתתו לשעבר וחברתו הקרובה, המסייעת לו בחיי היומיום, דואגת לו וסבורה שהגיע הזמן שיעבור לבית הסיעודי בקיבוץ. אלא שלשמחה יש תוכניות אחרות. הוא מבקש לצאת לדרך, בעקבות סיפור ששמע על קפיצת הדרך, ובתקווה לגלות את זהותו של אביו, שאלה המלווה אותו מאז ילדותו.
עולמו של שמחה מאוכלס באנשים, בבעלי חיים ובזיכרונות: קיימת בו אביגיל; נסטיה המנקה את ביתו ושחה לו על לימודיה לקראת גיור, היא אשר מספרת לו על קפיצת הדרך כמושג מיסטי; שכנו איתן, שכשמו כן הוא – המֵגֵן על שמחה, איתן שאשתו נטשה אותו ועברה לגור באתיופיה בעיר בעלת שם המהלך קסם על שמחה, לָלִיבֶּלָה, שם שמגביר את הרצון למסע, להרפתקה, לקפיצת הדרך; איש הספסל הגדול, השמן והשותק; החתול שרגא והחמורון לואי. דווקא הקשר עם החמורון, בעל חיים בודד בקצה הסככה, נעשה לאחד המקומות הרגשיים היפים בנובלה, את החמורון תוכלו לראות גם על עטיפת הספר. שמחה מזהה בו משהו מעצמו, והידידות ביניהם אינה זקוקה להרבה מילים. סביבו יש קיבוץ שיש בו מידה של דאגה וערבוּת הדדית, אבל גם אי הבנה, שמועות וסודות. שמחה מרגיש שיש דבר מה שכולם יודעים עליו והוא אינו יודע, והוא אינו מוכן לוותר על החיפוש אחר האמת, כי הוא הרי במהותו אדם כן ואמיתי.
לא להתנחמד אל ועל החריג
יצירות העוסקות באנשים בעלי מוגבלויות או צרכים מיוחדים נוטות לעיתים ליפול למלכודת של התנחמדות יתר: המספר מבקש להציג את החריג כיצור תמים, מתוק וטוב לב, וסביבתו נעשית תפאורה של חמלה, עד שהיצירה גולשת אל המלודרמה. אין פירוש הדבר שאין מקום לרוך או לרגש, אלא שהספרות נדרשת להיזהר מן ההפיכה של האדם השונה למכשיר שנועד להפעיל את רגשותיו של הקורא.
כאן גולדמן כלב מגלה איפוק אמנותי ראוי לציון. במובן הזה היא קרובה, גם אם לא בהכרח בעיצוב הדמויות או בסגנון, למסורת של ויליאם פוקנר ב"הקול והזעם", בדמותו של בנג'י, ושל ג'ון סטיינבק ב"על עכברים ואנשים" (המוכר גם בתרגום "של עכברים ואנשים"), בדמותו של לני. אלה דמויות שהספרות אינה מבקשת רק לעורר כלפיהן רחמים, אלא להעניק להן נוכחות תודעתית ורגשית, גם כשהעולם שסביבן מתקשה להבין אותן.
שמחה אינו רק מושא לחמלה. יש לו רצונות, עקשנות, סקרנות, פחדים וגם דרך משלו לפרש את העולם. הידידות שלו עם החמורון לואי אינה מוצגת כתרגיל סנטימנטלי, אלא כמפגש בין שתי בדידויות. נדמה לי שהמידתיות הזאת נשמרת גם בזכות סיומה של הנובלה: שני פרקים מינוריים, ליריים ודיווחיים, שאינם מבקשים להעצים את הדרמה ואינם נגררים אל סוף קטסטרופלי או פתוח בכוח. יש בהם מעין השלמה, ואפילו סוף טוב, אבל לא כזה שמבטל את הקושי או מתיימר לפתור את כל חידות החיים.
שמחה שטראסה ועוזאי חברוני
כשקראתי את הנובלה היפה הזאת של גולדמן כלב עלה מייד במוחי "בוקר של שוטים" (1992), הרומן הקאמרי של יצחק בן־נר, שראה אור בהוצאת כתר. גיבורו, עוזאי חברוני, המכונה חברונסקי, הוא מושבניק בן שלושים ושלוש, אדם שהתפתחותו הקוגניטיבית נעצרה בילדותו, אך הוא ניחן ברגישות וביכולת התבוננות שאינן נופלות מאלה של הסובבים אותו, ולעיתים אף עולות עליהן. עוזאי יוצא ומשוטט ברחבי הארץ בחיפוש אחר אלכסנדרה, צעירה שפגש פעם אחת באוטובוס והתאהב בה. המסע שלו אינו חיפוש אחר אביו כמו אצל גולדמן כלב, אלא אחר אהובתו, ואולי אחר אידיאל האהבה עצמו. בתוך כך נחשפים השבר המשפחתי, השכול הכפול שפקד את ביתו והאכזריות שממנה הוא סובל לא פעם בחברה הסובבת אותו.
ההשוואה בין עוזאי לשמחה מתבקשת, אך מעניינת דווקא משום ההבדלים. שניהם אנשים שהחברה נוטה להגדיר באמצעות מגבלותיהם, ושניהם יוצאים אל הדרך מתוך כמיהה לדבר מה שחסר להם. אלא שעוזאי חי בתוך מציאות משפחתית וחברתית קשה, שסועה באלימות ובשכול, ואילו שמחה מתקיים בתוך מסגרת קיבוצית שיש בה מידה של חסות ודאגה, גם אם היא אינה מבינה אותו עד תום. אצל בן־נר המסע הוא חיפוש אחר אהבה שאולי אינה אלא אידיאל, ואצל גולדמן כלב הוא חיפוש אחר זהות, שורש וסוד משפחתי. בשתי היצירות, מכל מקום, האדם שהחברה רואה בו חריג מתגלה כמי שמסוגל להאיר את עיוורונה של החברה עצמה.
ציטוט אחרון לסיום
"נסטיה עוצרת לרגע ומביטה בו מהורהרת, והוא חושב שנעים לו שהיא מתייחסת לשאלות שלו ברצינות. 'אתה יודע, לפעמים אני מנסה לשחק עם עצמי משחק כזה', היא נשענת על אחד הכיסאות שלא בשימוש סביב שולחן האוכל, 'כשאני הולכת בדרך לנקות איזה בית, או לפעמים כשאני יוצאת להליכה קצת ככה בערב בשביל הספורט ונמאס לי פה מהכול, מהחום והרעש והאבק, ואני רוצה את האוויר והריח של הארץ שלי, אז אני מתחילה לרצות חזק חזק בלב וכלום בראש באותו זמן, ותוך כדי הצעידה אני מדמיינת את הדרך הארוכה הביתה, הים, האיים הקטנים של יוון שרואים מהמטוס למעלה, בולגריה, רומניה, הגבעות של מולדובה, הפרות, הכרמים, קישינב המסריחה, אני עולה ועולה והארץ קטנה וקטנה עד שהיא בגודל של מפת שולחן, ואני פשוט עושה צעד ואני בבית שלי בבריצ'ני, אוויר קריר בצוואר, ריח של מרק בורשט ובצל ירוק ושמנת חמוצה בפה. אני מכינה את המרק כאן אבל זה לא יוצא אותו דבר. אתמול בשיעור עם הרבנית גיליתי שלא המצאתי את זה, שיש נס כזה בתורה, שקרה ליעקב וגם לאליעזר. היא אמרה שאם מאמינים באמונה שלמה, נפתחים שערי שמיים וקורים ניסים'.
'איזה נס קרה להם? הוא מרותק.
'קפיצת הדרך. הדרך הארוכה שלהם התקצרה, התקרבה, פתאום בכמה צעדים הם עברו מרחק גדול'.
'והצלחת כמוהם?' הוא שואל, נרגש כולו.
'לא באמת', היא מחייכת את חיוכה הנדיב, 'נו, אולי לרגע קטן הצלחתי להרגיש בריח של האוויר והמרק, אבל גם זה משהו, ואחר כך אני פשוט חושבת על משהו אחר ושוכחת'.
ושמחה חושב שהוא רוצה לאבא שלו אבל לא יודע אפילו לדמיין את הדרך.
'ואם לא יודעים את הדרך?' הוא מופיע לידה שוב כשהיא מחליפה לו מצעים ולרגע היא לא יודעת לְמה הוא מתכוון כי חלפה כבר מחצית השעה משיחתם.
'אה, העיקר להמשיך ללכת ולרצות בלב שלם', היא עונה, וכשהיא מסיימת לצפות את הכרית היא טופחת עליה ומוסיפה, 'נו, זה כנראה קרה בעיקר לגדולים מפעם בתנ"ך, אבל מותר ונעים לחלום שזה יקרה גם לנו', ומותירה את שמחה מהורהר כל הערב".
קפיצת הדרך כמוטיב ספרותי
שלושת ספריה של גולדמן כלב מציירים, במבט לאחור, מעין מפה של בני אדם המבקשים למצוא את מקומם בעולם: פליטים ומהגרים הנושאים עִמם היסטוריה של עקירה, אישה המתמודדת עם שאלה מוסרית על מחיר האושר, ואדם שהחברה מתקשה לקרוא את עולמו הפנימי. המכנה המשותף אינו רק החריגות או השוליות, אלא הניסיון להעניק ליחיד את מלוא מורכבותו, בלי לצמצם אותו לסיפור המייצג בעיה חברתית.
קפיצת הדרך שבכותרת היא אפוא לא רק נס גיאוגרפי או מעבר פלאי ממקום למקום. היא גם משאלה אנושית עמוקה: לדלג על המרחק שבין מה שאנחנו יודעים על עצמנו לבין מה שאחרים יודעים עלינו; להגיע אל האמת, אל השורש, אל המקום שבו אפשר סוף סוף להרגיש שייכים.
יש לכך הד יפה גם בדמותו של איתן, שכנו של שמחה והמגן עליו. איתן אוהב את "חולית", רומן המדע הבדיוני הקלאסי של פרנק הרברט, וכשהוא נתקל בהרהוריו של שמחה על המושג "קפיצת הדרך", הוא חוזר לקרוא בו, שהרי זהו מושג מפתח ברומן הקלאסי הזה.
שמחה שטראסה יוצא לחפש את אביו, אבל המסע שלו מוליך גם אותנו, הקוראים, אל ההכרה הפשוטה והלא מובנת מאליה שאדם אינו מסתכם במגבלותיו. יש לו עולם שלם, ולפעמים צריך לצאת לדרך כדי שמישהו יטרח לראותו.

