רן יגיל מדבר עברית
סמטת כנען, חוה אלברשטיין, אפרסמון, 226 עמודים
חוה אלברשטיין כתבה ממוּאר רגיש שבו אנקדוטות מרתקות על הקריירה שלה כאמנית מרכזית, ובעיקר יפים הפרקים האישיים על זהותה ומשפחתה.
הצהרה כנקודת מוצא
אולי לפני שאגש ואגע בטקסט כאן כדאי לצאת בדקלרציה עקרונית גורפת: חוה אלברשטיין – שפֹּה ושם ראיתיה כילד, כיוון שהייתה חתומה באותו משרד אמנים שגם אבא שלי, השחקן והבדרן גדי יגיל, היה חתום בו, המשרד של מרים עציוני בעלת הרי"ש המתגלגלת – היא אמנית סוּפֶּר-מוכשרת ונדירה. לא לחינם היה לה ויש לה מקום מרכזי בהוויה התרבותית שלנו ושום רוח אופנתית מוזיקאלית לא תוכל לעקור ולהעביר מן העולם את היותה אמנית מבצעת ויוצרת ייחודית.
מה בין חוה אלברשטיין לעמוס עוז?
הקול שלה הוא קול התקופה, ממש כקולו של עמוס עוז, ויעיד על כך המשפט הפותח את הממואר שכתבה על חייה "סמטת כנען", המזכיר ומצלצל ממש את המשפט הפותח את "מיכאל שלי", הרומן השני של עמוס עוז המוּכּר לאוהבי הספרות העברית. אלברשטיין כותבת במשפט הראשון בממואר שלה: "אני כותבת מפני שאין לי עם מי לדבר מאז שנדב עזב אותי ורוב שעות היום אני שותקת. ממש שעות של שתיקה". נדב הוא אגב, נדב לויתן הקולנוען, בעלה השני והאהוב של אלברשטיין, שלא סתם עזב, אלא הלך לבית עולמו. עוז כותב משפט ראשון ברומן מפי חנה גונן, אתם ודאי זוכרים: "אני כותבת מפני שאנשים שאהבתי כבר מתו. אני כותבת מפני שבהיותי ילדה היה בי הרבה כוח לאהוב ועכשיו כוחי לאהוב הולך למות. אינני רוצה למות".
זמרת מבצעת ייחודית עם נטייה אמנותית רב-תחומית
אני איש ספרות במלוא רמ"ח איבריי ושס"ה גידיי, והרבה כיום באים אל הספרות עם דיווידנדים מתחומים אחרים כדי לקטוף קצת כבוד בתחום הקל הזה, כי כביכול כל מאן דהוא יכול לכתוב היום ספרות יפה: פוליטיקאים, בּמאֵי קולנוע, עיתונאים שחוקים, זמרים רגישים. בדרך כלל זה לא נגמר טוב. רוצה לומר, הספר לא טוב, אבל לא במקרה של אלברשטיין. אולי כי לכתחילה יש בה מן ההדהוד של אמנית רב-תחומית שנעה עקב בצד אגודל מהיותה אמנית מבצעת מקורית ביותר, בעלת יכולת הגשה חד-פעמית, להיותה אמנית יוצרת ומלחינה. ובכלל, מעֵבר לשירֵי העצב והמלחמות וכל נכסי צאן הברזל של מיטב המשוררים והפזמונאים שהיא ביצעה, יש בה משהו מעורב כאמן מבצע הפתוח אל העולם באופן אוניברסליסטי ביותר, אבל גם ביקורתי ביותר, וכל זה עולה בשלמות צורה ותוכן מתוך הממואר "סמטת כנען" שהוא רגיש, מידתי ויפה להלל.
עוד קצת דמיון בין השניים
יוצא אפוא כי הן אלברשטיין והן עוז הם סוג של מעין "שמשון דער נעבּעכדיקער" (שמשון המסכן, האומלל), מונח שטבע ראש הממשלה של התקופה ההיא, לוי אשכול, כדי לתאר את ישראל הקטנה של אז כחזקה וכאנדרדוג כאחת, אבל אפשר בשקט לשאול אותו לשניים האלה שהם כביכול גיבורים תרבותיים מרכזיים בעל כורחם שנקלעו למצב מבלי להתכוון. עוז תמיד הסתייג מהדבּקת תווית הנביא החילוני עליו על אף שהתאימה לו מאוד, ואילו אלברשטיין תמיד ניסתה לחמוק מהיותה זמרת עצב של מלחמות ובין מלחמות; אבל בפועל התפקיד התאים לה כמו כפפה ליד, הן מבחינת הרפרטור הדומיננטי והן מבחינת גוֹן הקול הלטפני והמרגיע.
כוחו של הממואר הזה בפרקים האישיים 1
עם זאת, אני דווקא אהבתי את הפרקים האישיים, היותר אזוטריים, בממואר הזה, החושפים את הקורא לאלברשטיין האדם מבחינה משפחתית ומבחינה זהוּתנית. למשל הפרק "חוהלנד", המתאר בפרוטרוט את החיבור ההדרגתי עד מיזוג מלא בין אלברשטיין לתרבות היידיש בכלל ולמוזיקה היהודית היידית בפרט. אף על פי שהיא טוענת, ואני בהחלט מאמין לה, בתחילת הממואר, כי היא אינה זוכרת דבר מפולניה, משם עלתה בגיל ארבע למעברה "שער עלייה", נדמה כי האינטימיות של היידיש היא זו שגרמה לה לבסוף להשתחרר ולהרגיש בבית בתוך עולם המילים והמוסיקה ולהפוך בסופו של דבר מאמנית מבצעת לאמנית יוצרת, מזמרת ייחודית למלחינה. יפה גם הפרק האישי, מעורר הרגש, על אחיה הגדול אלכס, שאיבד את השמיעה באוזן אחת ואיבד עין אחת במחלת חצבת קשה שתקפה אותו עוד בילדותו בגולה, ולמרות זאת היה נגן קלרינט מחונן שלטענת אלברשטיין ידע את נוקשותו של אב המשפחה ולא התפתח כאמן מפני שגברים דאז היו צריכים מקצוע מוצק וממשי. אלברשטיין מתארת בפרק הזה כיצד נתנה לו כסף רק שייסע ויתפתח כמה שיותר רחוק מן האב, והוא אכן הרחיק עד אילת וחי שם ועבד במכרות טמנע. לימים זכו השניים – חוה ואלכס – לעבוד יחד מוזיקאלית.
לא זמרת אולפן אלא חיית במה
מבנה הספר הוא כזה: קטעי ילדוּת יפים בסמטת כנען בקריית ביאליק המזכירים ישראל סולידרית יותר וסוציאליסטית יותר של פעם עם רדיו גדול ונאיביות ראשונית. כבר בהם ניכר כי משפחת אלברשטיין היא משפחה תרבותית בכלל ומוזיקאלית בפרט. אחר כך באים שני פרקים על תקופת ההתבגרות והחיילוּת כזמרת ואחריהם שני פרקי הארי של הממואר הזה, כי מה לעשות גם אמנית רכה כלפי העולם כמו אלברשטיין היא עדיין צנטרליסטית ואינני מאמין שיש דבר היותר חשוב לה ממעשה האמנות שלה. שני הפרקים הללו עוסקים תחילה בסיפורי הופעות ורק אחר כך בשירי אלבומים ולא בכדי. אלברשטיין איננה זמרת אולפן במהותה. היא חיית במה שיודעת להגיש שיר בכל פעם אחרת במנעד מדהים ושפע צבעים בקולה, ממש כמו זמרי השנסון הצרפתי הנערצים עליי ובראשם ז'אק בּרל שמוזכר בממואר הזה לא אחת. היא הזמרת הגדולה של מוזיקת העם שלנו ובכלל של מוזיקת העולם, ממש כמו מרסדס סוסה הארגנטינית שאיתה אלברשטיין שיתפה פעולה והמפגש כתוב באופן מרגש בממואר הזה; או ג'וני מיטשל הקנדית-אמריקנית הנערצת על אלברשטיין, בת דמותה, ואני מוסיף את סזריה אבורה מכף ורדה שכונתה "מלכת המורנה", הדיווה היחפה.
הרגש המאופק של נתן זך שולט כאן
אלברשטיין במהותה שייכת לדור אמנים שהאמין כי האותנטיות של מעשה האמנות קיים בתבניות של הקטנה, בין שהיו מודעים לזה ואף ניסחו זאת כמו המשורר נתן זך, בין אם לאו. לכן מבחינת מבנה הספר, מעניינת יותר לא החלוקה הטבעית התמטית לפרקים גדולים, אלא עצם העובדה כי כל פרק גדול כזה מחולק לפרגמנטים קצרים, אפילו קצ רצרים. יש איזושהי תחושה כי אלברשטיין כותבת קצר ולפני שתתחיל להשתפך בכתיבה היא עוצרת אותה, כלומר קוטעת את הפרקון בשיאו כי המעט הוא ההרבה כמו משל הקרחון של המינגוויי המפורסם שאת גודלו ועוצמתו אפשר לדמיין בלבד מן ההוד של שקצהו המתנצנץ בשמש. זה ממש זה. אתה מרגיש את "הרגש המאופק" של זך כתכתיב אסתטי וזה עובד.
כוחו של הממואר הזה בפרקים האישיים 2
יפים להלל גם פרקי נדב, על נדב לויתן, בעלה השני של חוה. כיצד הלכה אחר האהבה ומצאה אותו. היא כיכבה בסרט היפה שביים "סיפור אינטימי" ומתוך הכתיבה עליו, היא מרבה לצטט גם משירים ופרגמנטים שכתב כאמן לעצמו ולמשפחה, ניכר החיבור המדהים שהיה בין שני האמנים הללו שנעמי שמר הסוּפֶּר מוכשרת והרגישה עלתה עליו ב קלי קלות, כי בחתונה של יעל אבקסיס היא אמרה לנדב ולחוה, תגידו, לא באתם מהבית? אתם יושבים פה ומדברים כאילו לא התראיתם שנים. גם פרק הסבתאוּת הוא רגיש ביותר ובין השאר נוגעת בו אלברשטיין במחלה הנדירה של נכדתה יעל. חבל להרחיב בזה, תוכלו לקרוא בממואר.
ציטוט אחרון לסיום על "שיר סיום"
אבל אי אפשר בלי להתייחס לאנקדוטות הנפלאות שהיא מספרת על מגע עם כותבים מנעמי שמר ועד מתי כספי בלב פרקי הממואר הגדולים הנוגעים בקריירה הענפה שלה. אלברשטיין הצעירה חטאה בכתיבת שירה וכתבה פואמה ארוכה שבה היא נפגשת עם אלוהים, לא פחות ולא יותר, תוך שהיא מתחייבת בפניו לפעול לטובת העולם. מתוך הפואמה הזאת ברבות השנים נותרו לה רק שני דפים ולימים נותרו שתי השורות הראשונות שאהבה: כשיבוא יומי להתייצב לפני האלוהים, אבוא אליו עם חיוך אחד, שתי גומות חן ושישה מיתרים קרועים. ומכאן ולהלן הנה הציטוט מלא העניין והחן: "החלטתי לבקש מנעמי שמר לכתוב לי שיר סיום למופע על פי הלחן הזה של חג'ידאקיס. דקה לפני שיצאתי מדירתה, כשהלב שלי כמעט קופץ החוצה מרוב לחץ ומבוכה, מסרתי לה את הדף הישן ששמרתי כל השנים ושאלתי אם תוכל אולי להשתמש בזה, וברחתי משם בלי להסתכל לאחור. כעבור כמה ימים נעמי צלצלה ושאלה אם זה בסדר שתשתמש בשתי השורות שנתתי לה. חשבתי שאני מתעלפת משמחה. וכך התחברו להם המיתרים הקרועים עם הצרצרים והנמלים לשיר פרידה קסום".