רן יגיל מדבר עברית
סוס קיץ, יחזקאל רחמים, עמדה, 180 עמודים
יחזקאל רחמים כתב קובץ סיפורים מעולה שזכה בפרס אקו"ם, שבמרכזו אנטי-גיבורים המתמודדים עם חוסר חומרי כדי להגיע לעושר רוחני
מִמסד ספרותי מסרס
רחמים עשה דרך מעניינת כיוצר בספרות העברית-ישראלית. הוא התחיל בפרסום בכתב העת "עמדה" שאני אחד מעורכיו. הוא כתב סיפורים וקצת שירים ואפילו ספרי ילדים. לימים הצטברו הסיפורים לקובץ מרשים ביותר בשם "פיגומים" שראה אור לפני 16 שנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. מרבית הסיפורים בקובץ זה פורסמו בבמות מכובדות שונות של העיתונים היומיים וכתבי העת, אבל אחר כך, לרחמים שהיה הבטחה גדולה בעיניי וכשרון סוּפֶּר-טבעי בתחום הסיפורת, קרה משהו בדרך. לדעתי הוא נתקל במִמסד הספרותי המסרס וזה בפירוש פָּגַם בהתפתחותו כסופר.
גילוי נאות והיפעמות
אולי כדאי להתחיל דווקא בגילוי נאות שיש בו גם מן ההתפעמות הלא-מידתית. לטעמי, הסופר והמשורר יחזקאל רחמים הוציא לאור קובץ סיפורים יפה להלל. זאת ההתפעמות. הגילוי הנאות הוא שאני הוצאתי אותו לאור בהוצאת עמדה וגם ערכתי עִמו את הקובץ, שזכה כבר ככתב יד בפרס אקו"ם, ובצדק.
יחזקאל רחמים והספרות הקאנונית
בקובץ החדש הקרוי "סוס קיץ" תשעה סיפורים קצרים באורכים שונים, מסיפור קצר מסורתי ועד נובליטה. תשעה סיפורים הוא מספר קדוש בקובץ סיפורים אם זוכרים את הקובץ הקלאסי של ג'.ד. סלינג'ר "תשעה סיפורים", המכיל סיפורים אלמותיים כמו "יום מושלם לדגי בננה" ו"ומר קרסולי שלנו בקונטיקט". גם במבחר הקלאסי של אברהם ב. יהושע יש תשעה סיפורים ביניהם יצירות קאנוניות כמו "מסע הערב של יתיר", "חתונתהּ של גליה", "שתיקה הולכת ונמשכת של משורר", אולי הטוב שבסיפוריו, והנובליטה "שלושה ימים וילד". רחמים פוסע כאן כמותית ואיכותית בעקבות סופרים גדולים באמת.
רבקה זֹהַר וברי סחרוף שרים רחמים
רחמים המוכשר שהתקשה לפרסם רומן, עשה אחורה פנה, חישוב מסלול מחדש ובחר בשירה. הוא הפך למשורר טוב מאוד בעיניי וחָבַר אל המתרגם והמשורר דורי מנור כעורך. הדבר הוליד שלושה ספרי שירה מעניינים ביותר בהוצאת פרדס "עכשיו הנסיעה" (2016), "דיו מרחקים" (2018) ו"שמיים שלמים" (2023) – זאת הייתה טרילוגיה של ספרי שירה תחת הכותרת הפשוטה "טרילוגיית המרחקים", כי לֶהוֵוי ידוע שרחמים, בדומה למשל לבּרוס צ'טווין, הוא סופר נווד במהותו, יהודי נודד במקרה שלו, אחשוור ספרותי. על הדרך הולחנו ובוצעו שירים מתוך ספריו על ידי אמנים מן השורה הראשונה מרבקה זֹהַר ועד ברי סחרוף. והסיפורים החדשים? הסיפורים היו חבויים שם בפנים בקרן זווית וחיכו לשעתם שתבוא, והיא באה.
לא גיבור נאיבי אלא גיבור פסבדו-נאיבי
לא משנה אם מדובר בגיבור או בגיבורה, באישה זקֵנה או בילד, דבר אחד משותף לכל הגיבורים, לכל הדיאלוגים והמצבים בסיפורים וללב העלילה והוא זה: כשאתה מתחיל לקרוא את הסיפור נדמה לך שלפניך גיבור נאיבי, די תמים, הזורם בתוך ההוויה ואיתה ואומר בינו לבין עצמו, נראה מה יקרה, ועם הזמן, תוך כדי קריאה אתה מבי ן, וזה ההישג של הסיפורים האלה, שהגיבורה או הגיבור שלפניך אינם נאיביים כלל, מדובר בעצם בגיבור פסבדו-נאיבי שנותן להוויה לפעול עליו כדי לראות מה יקרה ומנהל איתה, פעמים בעדינות כמו בסיפור הלירי "רחל-רחל" או פעמים בסערת דהירה כמו בסיפור "סוס קיץ" דיאלוג של שקלא וטריא שבסופו החלטה עקרונית ולעיתים גורלית.
לדהור על הסוס אל תוך הקיץ
אז על מה הסיפורים? מה תוכנם? במה הם עוסקים? הטלפון השותק של אישה ערירית מתעורר לחיים בהתקרב "חג הענִיים", הוא יום הבחירות בסיפור הנושא את השם הזה; נער ואביו נודדים בלילות בדרום תל אביב ומוכרים סיגריות מהשטחים במרוץ נגד הזמן עד שתסתיים השביתה בסיפור הנושא את שם הקובץ "סוס קיץ"; מסע עם יוֹגי-בּאבּא סָרַסְוָאטִי, גורו הודי זקן וחיוני, בוחן לעומק סוגיות של כסף, פחד ממחסור ואפשרויות של שפע, ודרכן את 'התוכנית הגדולה של הנשמה' בנובליטה הקרויה "זפת"; חייל מספר על חברו המתעקש לשיר בשדה הקרב 'איך נזכור את כולם' במקום 'אך נזכור את כולם' ובעצם על קוצו של יו"ד בין אך לאיך, מעביר לנו את אימת המלחמה ואת הסכסוך הישראלי פלסטני, וקיימים גם סיפורי הפנימייה השונים של הילד-נער: "חולה נפש", "האשכנזי שלנו" והנובליטה "אפילו אם ציפור פצועה", שבה עולה המעמד החברתי הסוציו-אקונומי, הפערים בישראל והשינויים בתהליכי הסביבה המשפיעים על הנפש.
האם אפשר לחנך מישהו להיות אדם טוב?
שאלת החינוך של האדם או ההתעצבות שלו בשנות ההתבגרות ובהיותו אדם צעיר מעסיקה את רחמים בסיפורים לא אחת ולא באופן מפתיע. הדיסציפלינה האקדמית שלו במקור היא הסוציולוגיה. תודעתו נטועה במדעי החברה. בין השאר, במסגרת החינוך, מורים לחיים ודמויות סמכותיות כובשות, כאלה ואחרות, מעסיקות אותו. בעבר באחד מ ספרי השירה שלו פרסם שיר שהִכָּה גלים וגם הוא נלמד במסגרות שונות תחת הכותרת "מורה לחיים". גם כאן בסיפורי המשפחה, ובעיקר בסיפורי הפנימייה, עולה שאלת ההורֶה והמורֶה כדמות מרכזית המשפיעה על חיי האדם בכלל וחיי היוצר בפרט.
מהו הלוגוס? מהו הטיעון המרכזי בסיפורים?
ישנם שני משפטי מפתח שמביאים בעצם את הלוגוס, את הטיעון המרכזי של הסיפורים והם מופיעים בשני סיפורים שונים. האחד הוא סיפור דגל של רחמים שנלמד גם בבתי הספר ונקרא "מים" והמשפט הוא "סיבת המוות: עוני", ואילו האחר נאמר בנובליטה הנהדרת "זפת" והוא קצר ואומר "כסף פצע אותך". זה עומד בלב הסיפורים החוסר בחומר שיוביל לבסוף לעושר ברוח. רחמים כתב בעצם ספר שבמרכזו אנטי-גיבורים המתמודדים עם חוסר חומרי כדי להגיע לעושר רוחני אישי.
מבט מִגבוה, מודרניזם ופוסטמודרניזם
בשנים האחרונות קורה משהו מעניין לספרות שבאה אחרי המודרניזם. היא חוזרת לסיפור ולסיפוריוּת. כל ספרות היא כמובן שילוב אסתטי מאוזן בין צורה לתוכן, אלא שהמודרניזם המאוחר, המודרניזם העילי: ג'יימס ג'ויס, וירג'יניה וולף, ויליאם פוקנר, שם דגש על הצורה. גם הפוסטמודרניזם המוקדם שם דגש על הצורה באופן קיצוני, אך לאחרונה חזרו לשים דגש יותר ויותר על התוכן. אם ניקח את הספרות הצרפתית לדוגמה באמפליטודה שבין ז'ורז' פֶּרֶק כסופר מייצג של פוסטמודרניזם מוקדם ומישל וולבּק כסופר מייצג של פוסטמודרניזם מאוחר, הרי שהראשון שחקן צורה קיצוני ומובהק ואילו השני מושך אותנו בחזרה לכיוון הסיפור והסיפוריות ברומן. כך גם בסיפור הקצר העכשווי, אליס מונרו למשל. הפוסטמודרניזם חזר לא רק אל התוכן, אל הסיפור עצמו דרך הזהוּתָנוּת, אלא ממש אל צורות הסיפור הקדום האדיטיבי שבו הגיבור הולך מתחנה לתחנה כמו ברומן הפיקרסקי ולא דבר נובע מתוך דבר אלא דבר נמצא ליד דבר במין הֶדְבֵּק. ברומן זה בולט אף יותר מאשר בסיפור הקצר. אך רחמים כבר לא מבקש לספר את הכול בטון לאקוני וברגש מאופק, בצד, כמו אתגר קרת, והוא איני מפרק אידיומים כסוג של פואטיקה צורנית כמו אורלי קסטל-בלום בשעתה. הוא כבר לא בספרות של דאחקות, אלא בסיפור המשים דגש על מעשה הסיפור המקורי עצמו תוך מתיחת קו רציני תחת המושג "זהות". מי אני? ומאיפה אני בא?
מה בין יחזקאל רחמים לאלבּר קאמי
הדיאלוג של רחמים עם התֵּמה הזאת של החינוך מזכירה לי תמיד את הפרוזה של אלבר קאמי שביקש לראות במורים וברופאים דמויות מפתח בעיצוב אנשים לטובה. כזה הוא ברנאר רִיֶיה ב"הדֶבֶר", רופא המבקש לעשות את הדבר הנכון והטוב במסגרת הזוועה בַּהווה הסיפורי, וכזה הוא גם המורה דארוּ בסיפור הנפלא "האורח", המשחרר את השבוי תחת ידיו. הייתי אומר באופן אנכרוניסטי משהו שהגיבורים של קאמי הם גיבורים יחזקאלרחמיים.
ציטוט אחרון לסיום
כל הסיפורים בקובץ הזה טובים מאוד. אך אחד הוא התפתחות טוטאלית של רחמים כפֵנוֹמֵן ספרותי. מדובר בנובֶליטה "זֶפֶת" שכאמור מתארת מסע עם יוֹגי-בּאבּא סָרַסְוָאטִי, גורו הודי זקן וחיוני, הבוחן לעומק סוגיות של כסף, פחד ממחסור ואפשרויות של שפע, ודרכן את "התוכנית הגדולה של הנשמה". הנה דברים שאומר יוגי-באבא למספר המהורהר והמיואש משהו: "פחות מדקתיים של נסיעה דמוּמה מחוץ לשער האחוזה המרשימה, ויוגי-באבא סרסוואטי פונה אליי, זיק שובבות ניתז מעיניו, מועצם דרך העדשות, 'אתה רואה?', הוא אומר, 'פּיפְּל פְּרֵיי מִי, אֶנְד פֵּיי מִי!'. אני מתאמץ לסכור על הצחוק שמאיים להישפך בבת אחת החוצה. רגעים קודם לכן, זומנתי להיות עֵד לשיחה כבדת רוח, גם להופעת המעטפה, שהעלתה תהיות על מידות של קדושה ושל כנות, ועכשיו, הפנייה הילדית הזאת, המתייהרת, כמו שיחת חברים לחדר בפנימייה אחרי כיבוי האורות, עם כל המשחקיות והמבטא והשעשוע. אני מנסה להתאפק, אבל מתפקע מצחוק מול מבטו של האיש הקדוש. 'זאת האמת הפשוטה,' הוא קורא, 'אנשים מתפללים אליי, ומשלמים לי.' יוגי-באבא מצטרף לצחוק. הנהג מציץ בנו דרך המראה, מחויך. לוקח לנו כמה רגעים להירגע. אני כבר מוכן לשמוע שוב שחוש ההומור טוב לאיברים הפנימיים. במקום, הבאבא אומר בטון מאוזן 'טבעי לשלם בעד עבודה רוחנית. ובאותה המידה בדיוק, טבעי לקבל את התשלום. הרוח והחומר לא לגמרי נפרדים זה מזה. והאמת היא, שהם מחובּרים בדרכים מרתקות ביותר'". כעת לא נותר אלא לחכות לרומן הקאמרי הראשון של יחזקאל רחמים, שבוא יבוא.