רן יגיל מדבר עברית

המבחר המקיף של גלעד מאירי בלוויית שירים חדשים מוכיח כי הוא משורר משחקי השולט בצורה, אך מעל לכול משורר רעיוני
מה משמעות השם המקורי של המבחר
חשבתי על זה והרהרתי בדבר. מי נותן שם כזה למבחר שירים כמו "סביב הבית כבר אין חיות בר". דווקא אני כשאני יוצא מביתי ברעננה רואה לא אחת שועלים, תנים וקיפודים והחיפאים מלינים כל הזמן על החזירים, חזירי הבר, אז מה רוצה מאירי? אני לא חושב שבחיות בר גרידא עסקינן אלא בבני אדם. היעלמות חיות הבר אינה אקולוגית או נופית בהכרח, היא בראש ובראשונה פואטית. מה קורה לשירה כאשר הפרא כבר איננו מחוץ לבית, והאם השירה יכולה לייצר פראיות מתוך המוכר? מתוך השגרה?
סרקופגים קטנים בדמות ספרים
מבחר מקיף בלוויית שירים חדשים יכול להיות חרב פיפיות. אוהבי השירה וקוראיה, אם עוד נותרו רבים שכאלה ואני מקווה שכן, תמיד העדיפו ספרים צנועים וקטנים עד מאה עמודים שבהם יכול הקורא לחזור אל השיר הנקרא שוב ושוב ולהקיף בסופו של דבר את הספר ולהטמיע אותו בתוכו. במבחרים הגדולים בכריכה קשה המכילים שירים רבים, לי כקורא הדבר הרבה יותר קשה. אני מוצף בשירים והדחיסות הזאת אינה מיטיבה. יוצא שפעמים רבות מבחר בלוויית שירים חדשים הוא עושר השמור לבעליו לרעה. יכול להיות שבשל כך לא ראיתי, ואולי פספסתי, ביקורת מקיפה או אפילו חלקית, על המבחר המרשים וגם המרגש, ודאי החשוב, של המשורר גלעד מאירי הנקרא "סביב הבית כבר אין חיות בר".
השפעות והשוואות מפתיעות 1
לכאורה מי השפיע על שירת מאירי? המשורר האהוב עליו הוא דוד אבידן שעליו אף עשה את עבודת הדוקטורט שלו שיצאה כספר "הר געש סימפטי – פרודיה, הומור ואוונגרד בשירת דוד אבידן". מאירי הוא אינטלקטואל אמיתי שחתום על מושגים חדשים בתחום השירה וחולל מהפכה בשיח השירי בהכנסת מושגים כמו "פופואטיקה", "ננופואטיקה", "פופיוט", "חמידות", "שירת דאחקה", "שירת אקסטרים", "איגיון לירי", "שירה ניו אייג'ית" ועוד. עם זאת, הוא איננו משורר קצה כמו דוד אבידן ויונה וולך האהובים עליו, מסוג המשוררים שיפתחו את הווריד כדי לכתוב את שירם האחרון בדם כסרגיי יסנין הרוסי. להפך, לדידי הוא דווקא משורר אמצע הדרך במובן הטוב של המילה. דווקא הוא, אם להשתמש בשם הספר שלו על אבידן, ובכינוי שהמבקר אורציון ברתנא כינה בו פעם את יהודה עמיחי, "מהפכן סימפטי". מאירי מהפכן סימפטי, עומד חזק באמצע בין הקצוות ומחכה לשינוי. לעיתים אלה הכי מסוכנים ומשפיעים מבחינה פואטית.
משורר השגרה המשתנה תדיר
ואכן גלעד מאירי הוא משורר השגרה. הוא משורר מסלול החיים. אבל גם השגרה משתנה תדיר ושירת מאירי ואף הוא עצמו מנסים למצוא עצמם בסבך הסתירות של היומיום. ניגודיות רבה מצאתי בשירים: מצד אחד ארציות ממשית: חיי משפחה, שירים על כדורגל, שירים על צבא, שירים על נדל"ן, לא מעט הומור דחקאי ודווקאי מחד גיסא, ומאידך גיסא איזשהו חיפוש רוחני בלתי פוסק בתורות המזרח, למשל, אפילו בתחומים כמו זן בודהיזם, או אסטרולוגיה ומיסטיקה עממית. הניגודיות הקוטבית הזאת בונה את העולם השירי הרחב של מאירי. השירים אינם קצרים. הם כמו גלויות קטנות. באים לספר לנו סיפורים.
משורר של נדל"ן
דוגמה טובה לכך שמאירי הוא משורר של רעיון יותר מצורה על אף היותו משחק בצורה תדיר היא היחס שלו לעניין החברתי או הבית המכיל את המשפחה התזזיתית והמתהווה. זה יכול להיות בירושלים עירו או בכל עיר מבוקשת אחרת וצפופה במדינת ישראל. אין לו יחס סנטימנטלי מופשט לבית אלא יחס ענייני נדל"ני שלא נובע בהכרח מתוך קפיטליזם חזירי, אל באמת מתוך מצוקת הדיור הקיימת בארץ לאזרחים השונים: שכר דירה גבוה ומשכנתה אינסופית. נראה שזה מטריד אותו הרבה יותר מן הבית הפנימי וזה אנטי רומנטי משוררי, אבל אותנטי. הדבר מופיע לתפארת בספר השירים השני שלו "זעזועים בג'לי" שיצא בשעתו בהוצאת כרמל בשיר נהדר שנקרא "לחרוג בארץ בנו", שיר תפילה נפלא:
השפעות והשוואות מפתיעות 2
בקוראי את שירת מאירי בהיקף שכזה דווקא, הגעתי למסקנה שאולי מבקרים או קוראים מלומדים ירימו גבה באשר אליה. באופן מפתיע דומה שירת מאירי דווקא למשורר כמו איתמר יעוז-קסט לא מבחינת התוכן, הרי יעוז-קסט דתי-פילוסופי ועוסק בשאלות הדוּ-שורש של היהודי הישראלי, בעוד שמאירי הוא ישראלי, ישיר, ארצי, פגאני אורגאני, כשם ספרו הראשון. אלא שלא מבחינת התוכן הם דומים אלא מבחינת הצורה. לא שלמות השיר עומדת לנגד עיניהם של השניים האלה, אלא דווקא הרעיון שמאחוריו, מאחורי השיר, והדרך הפתלתולה המילולית שבה הוא מובע. זאת בפירוש שירה רעיונית חברתית אישית בראש ובראשונה.
בא זמנו של משורר זה
בעבר כתבתי לא מעט על שירת מאירי שלא זכתה מעולם למקום הראוי לה בהקשר הפואטי של המיליֶיה שלנו. רוצה לומר שעם כל תרומתו כאיש ספרות בכלל ומשורר בפרט, הוא נותר אנדרייטד. קבצים בולטים שלו שאהבתי וקראתי היו "בוא זמני" (2017) המהדהד את מאירי כמשורר של הווה נמשך ומתפתח כשם הספר, אבל גם מהדהד את הקריאה לתשומת לב ולהכרה באופן מוצדק; "סונֶט בָּגֶט" (2019), שם מלא הומור של ספר שירים חכם הבנוי כולו על סונטות מילה. סונטות הן שירים חרוזים ושקולים מוקפדים בני 14 שורות, אבל מאירי כותב ספר שלם של סונטות מילה, מילה בכל שורה, לדוגמה השיר "תורת משחקיךָ: "אתה / משחֵק / בחיַי / ושנינו / יודעים / שהמשחק / מכוּר / אבל / אני / שחקן / נשמה / נותן / לךָ / לְנצח". השיר הטורי המתקבל באמת נראה כמו בגט, וכן הקובץ בעל הטון המהורהר והמיואש משהו "הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת" (2022). רצף של שלושה ספרי שירה מצוינים שמבחר רחב שלהם מובא כאן בספר זה.
ציטוט מס' 1
לַחְרֹג בָּאָרֶץ בָּאנוּ: אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע / פְּנִיָּה // אָנוּ הַחֲתוּמִים / בַּבְּלוֹקִים /
בַּדִּירוֹת / בַּשִּׁכּוּנִים / פּוֹנִים אֵלֶיךָ בַּזֹּאת / שֶׁתַּכְשִׁיר תַּבַּ״עְתֵּינוּ / וַחֲרִיגוֹתֵינוּ יֵעָנוּ עַל יָדֶיךָ // אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע / רֶגַע // בַּצַּר לָנוּ / פָּרַצְנוּ חַלּוֹן וָדֶלֶת / סָגַרְנוּ מִרְפֶּסֶת / חָרַגְנוּ בַּחֲצִי מֶטֶר / שֶׁיִּרְוַח מְעוֹנֵנוּ // אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע / יָה אַלְלָהּ // שְׁטִינְקֶרִים הֶתֵּרִים הֶטֵּלִים פַּקָּחִים חֲדָרִים מְחֻזָּקִים רִשְׁיוֹנוֹת אַגְרוֹת קְנָסוֹת // אֱלֹהֵי חֲרִיגוֹת הַבְּנִיָּה שְׁמַע / אֶת לַחֲצֵנוּ
ציטוט מס' 2 – אחרון לסיום
קופסת גפרורים (מחזור): *מפעם לפעם / יצאתי למלחמה. 1956 בגיל עשרים עליתי על מוקש / בשביל הפטרולים / של כיסופים קוּרקשתי בְּקשת / של גוֹני חאקי מהקומנדקר לְחולית. // בַּסטטיסטיקה פצוע קשה / אבל מי סופֵר גב / כּלונס אשר חיית כְּאֵב / מרותקת אליו. // חצי שנה בבית חולים / הספיקה לי, ערקתי בטרמפים / לקרבות באיסמעילייה / אבל מה לי בסינַי / חייל מישראילייה.
אשרי הגפרור של מאירי
אבל ההפתעה האמיתית של המבחר הזה היא דווקא השירים החדשים המתפרסמים בו בסוף הספר. יש כאן שירים מעולים ומעל לכולם עומד המחזור הארוך והלכיד "קופסת גפרורים". יצירה מגוונת צורנית שיכלה לצאת בשקט כספרון נפרד, שבה בוחן מאירי את חייו של הגבר הישראלי לאור מלחמות ישראל החוזרות ונשנות, באות ומתרגשות עלינו, הרי חייל בקוד הקשר הצבאי נקרא "גפרור", מכאן ברור השם "קופסת גפרורים", חיינו כאן לצערי וכנראה גם לצערו של מאירי הם חיי חיילים. מאירי עושה זאת דרך הביוגרפיה המעניינת של אביו, דוד, שהיה ממקימי הפנתרים השחורים ויקיר ירושלים, אך במחזור הזה הוא מייצג כל ישראלי שהפך חייל לכל חייו בעל כורחו ובמקרה שלו אפילו נפצע בצבא, פגיעה רצינית. וכבר אמר מי שאמר שאנו לא חיים בין מלחמות, אלא הוֹוים מלחמה אחת ארוכה בלתי פוסקת עם הפוגות. אביו של מאירי הוא גיבור המחזור הזה, ללא ספק, אבל האמת היא שהוא גם כל חייל. כל שיר במחזור הזה הוא טוב ויחד יש לו כוח קומולטיבי. הוא בנוי ברובו על פי שנים, תאריכים לועזיים ועבריים, המוכרים לנו שבהם התרחשו מלחמות ומבצעים, וכולם שוב לבשו מדים ויצאו להילחם. הנה הפתיחה החזקה של המחזור הסוּפֶּר-מקורי הזה, הרעיוני והפרוע:

