בעיה בסופי חלק מהסיפורים וריבוי דימויים

עם זאת, בחלק מהסיפורים אולי היסוד הסאטירי, סאטירי מדי, במשרעת שבין חנוך לוין הנודע והסופר אלי (חתולי) שרייבר. לפעמים היה נדמה לי תוך כדי קריאה שדרור לא הכריע מה הוא בדיוק רוצה לכתוב: סיפור עמקני פסיכולוגי זוגי או משפחתי, או סאטירה מקאבּרית, חצי הדרך הזאת לעיתים לא מיטיבה עם הסיפורים, עלול להיווצר מצב שגם זה וגם זה, זה לא זה ולא זה. יתר על כן, בחלק מהסיפורים הסוף נראה אגבי מדי או מודבק בכוח. למשל בסיפור קצר על מפגש בין ישראלי ממוּצע לאירופאית ערפדית מנורמנדי הנקרא "הדרך לנורמנדי", משהו שאמור להדהד אצל הקורא המיומן את הסיפור הקלאסי של עגנון "האדונית והרוכל", הדמות הגויית האנטישמית של האישה בסיפור לא עוברת טוב והופכת בשורות האחרונות לצערי לפּלאקטית וקומיקסית ביחס לסיפור. יש עומס לא אחת של דימויים, למשל, אם יש דיאלוג על טייס שנפטר בסיפור אחֵר, לא חייבים להביא מייד דימויים מעולם הטַיִס. זה ראשוני, לא טוב ונראה מאולץ.

קרתנות היא מעשה האמנות אצל דרור

כל גיבוריו של דרור הם קרתניים ביותר. הם חולמים בגובה נמוך, אבל נדמה להם שהם חולמים רחוק כרגע. זאת הטעיה עצמית מכוונת שבסופו של דבר תתפוצץ להם בַּפָּנים, אם כי ברוב הסיפורים יש איזה סוף פתוח כאילו המציאוּת היא המכרעת ונמשכת ואילו הסיפור הוא אך מִקטע כמו סצנות שמצלם ג'ים ג'ארמוש בשחור לבן ואז סוגר בסוף הסצנה את צמצם המצלמה. משהו המותיר תחושה שההוויה נמשכת גם בלי המספר עצמו. כזאת היא הנובליטה "רוח מזיזה את כיסאות הנוח" על מפא"יניק המנסה לשמור על כבודו כמנהל כפר נופש למול המציל הפלרטטן והשרמנטי שהוא כנראה תומך ליכוד, כשברקע שני אחים נערים, בניו של אותו מפא"יניק פסבדו-פריבילגי, האחד המספר, ואילו האחר החוֶוה אהבה נכזבת לבתו של המציל הגוררת תסבוכת משפחתית.