אל תהיו כאלה ספקנים

אפשר כמובן לומר כי לפנינו משורר באמצע שנותיו, בתחילת זִקנתו, כך הוא רואה את עצמו, בעיות של גיל העמידה שאמורות להיות פתורות בריצה, רכיבה על אופניים או בשחייה, בשעות היום ובשעות הלילה, אבל אין זה כך. זאת לא סתם בחירה בספורט כדי להתמודד עם משבר אמצע החיים, בכל אופן, לא אצל בן-משה כמשורר, כי כל הפעולה הספורטיבית היומיומית הזאת המוכרת לנו מגברים ונשים רבים בפארק, בטבע, בבריכה, בחדר הכושר, הופכת להיות דימוי אֶפִּי סיפורי גדול על מצבו של האדם באשר הוא אדם, ניסיון למצוא מוצא המוליד אין מוצא והשלמה. גם בשיר צנוע יותר, שיר ערב שבו בא המשורר לידי לכידוּת עם הנוף במעשה הדיווש בספורט וכמו מתמזג בנוף האורבאני ובקו החוף. זה שיר יפה על אינטימיות, הוא קצר יותר, הוא בודד יותר, הוא לֵילִי והוא מהדהד את קיום היחיד.

הספורט כתפילה וכקורבן, ציטוט 1

הנה לפניכם השיר הטורי "נס הרים" המדגים זאת יפה: "אל ההר אני מגיע בתפילה, / בחרדת יום, קודש, / בשאגת כידון, בסיבובי רגליים / וישבן הדוק. / אל ההר אני נוסק בתחינת ילד / אל זרועות הוריו, שיקבּלֵנִי / בזמר ופעמונים, / שיניפֵנִי מעלה ברגביו, / בשורשיו / בצמרותיו, באבניו הטובות, / גיר, צוֹר, בזלת, עוד ועוד כורכר, / שיעלֵנִי על גבו הרוטט, / הרושף הר אדוניי פסגות, הבט בי! / זה אני, חֶרֶק זעיר / על אופניים מדגדג את פניךָ, / יורק ופולט אל התהום / ריר, זיעה, בֶּכִי ועוד בֶּכִי, / שריקה ארוכה של גוף חי וגווע. / אלוהים, היש מי ששומע? / אל ההר אני בא בכפיפת / הודיה, בעירום. / אֵלו לא השפתיים המבקשות די, / לא השפתיים המבקשות עוד, / זו הרוח המדוושת את תפילתה, / תפילת אדם האוחז בכוחו ואינו מרפֶּה, / כי הכול נוהֵם / אל הקצֶה." שימו לב בבקשה לעברית החגיגית, הגבוהה, אך הזורמת והטבעית של הפעלים עם כינוי המושא החבור: יקבלני, יניפני, יעלני, כל השדה הסמנטי כאן הוא של העלאת קורבן, הדובר מעלה עצמו כקורבן במעלה ההר להר ולמי שבראו. זה כתוב נהדר.