רן יגיל מדבר עברית
זה לא הבית, אילנה וייזר-סנש, עמדה, 336 עמודים
אילנה וייזר-סנש כתבה רומן פסיכולוגיסטי נשי עמוק ומרשים שבמרכזו נערה הבורחת מביתה בארץ זרה, והדבר משפיע עליה ועל משפחתה לשנים
החוטים הסמויים המקשרים
לתשובה מה זה בית אין מענה אחד. זה ברור. עם זאת, אין ספק שמבחינת הספרות בית הוא זיכרונות, מה שאתה זוכר: ראית, טעמת, מיששת, הֵרחת. וייזר-סנש ממקדת זאת עוד יותר כי הרומן קובע שבית הוא בעצם המארג העדין שבין דרי הבית. לא הם עצמם, ודאי לא הקירות, התקרה, הרצפה, אלא החוטים הסמויים הכמו-מיסטיים שמחברים אותם, את מי שחי ופועל תחת הכותרת בית או משפחה.
מה זה בית?
דרכה של סופרת המקדישה עצמה לכתיבה בכל רמ"ח איבריה ושס"ה גידיה היא מרתקת. התפקיד של המבקר, כפי שקבע גדול המבקרים, ברוך קורצווייל, הוא לעקוב אַחַר הפנומֶן הספרותי, לצלול אל תוך הקורפוס שלו ולדלות משם מסקנות פואטיות ולגבש תפיסת עולם פואטית. אילנה וייזר-סנש היא סופרת שעושה דרך השווה מעקב. עד כה כתבה שלושה רומנים ופרסמה סיפורים קצרים בבמות שונות. הרומן החדש שלה "זה לא הבית", ספר הפרוזה הרביעי במספר, מצליח לדידי להחיות את השאלה הנצחית החוזרת בספרות לא אחת. מה זה בעצם בית?
ברית האחות והאח
איה והוריה, אפרת ואורי, מהגרים ללונדון בעקבות הצעת עבודה שמקבל אורי. יוני אחיה האהוב של איה נשאר בארץ כדי להתגייס. אבל איה לא מוצאת את מקומה בעיר הזרה. הקור עז, והיא בודדה ואומללה ומתגעגעת נואשות לאח האהוב. איזשהו קשר גורדי, משהו בל-ינותק, מתקיים בין איה לאחיה הגיי האמן. כ אילו סימנה אותו עוד בילדות כחצי השני שלה. ברית אחים שכזאת מוּכּרת לנו היטב בספרות כמו בדוּ-רומן האחרון שלו, הדיפּטיך העמוק שכתב קורמאק מקארתי והשלים בסוף חייו: "הנוסע" ו"סטלה מאריס".
היא לא מחכה ללונדון
כשהיא בת שש עשרה עושה איה, גיבורת הרומן היפה הזה, את הצעד הכי מרדני ואימפולסיבי. היא מורדת באמת ולא מרד שפוף. היא חוצה גבול בניסיון נואש לפוגג געגוע נורא, לבטל את גזירת ההגירה שנכפתה עליה ללונדון הקרה והזרה. איה בורחת מהבית כדי לברוח הביתה. אלא שבסופו של דבר היא עצמה, וגם משפחתה, נותרות ללא בית.
לא את כל הזרים איה שונאת
איה היא כמו כל מתבגרת זועמת וחדה. היא מבצעת את הבריחה שלה. לא קל להיות דרת רחוב בלונדון. לא בימי תחילת המאה כמו בימי הסופר יוסף חיים ברנר ואף בנובלה היפה של הסופר יעקב שלום קצנלנבוגן "בחוצות לונדון" על ההומלס היהודי שם, ולא במחצית השנייה של המאה כמו איה שבורחת מן הבית לשבועות. היא משוטטת ברחובות הקפואים ומתכננת בקפידה את השיבה הביתה אל השמש הישראלית. באחד הימים היא פוגשת נפש אחות. זר-מוכר. ג'יימס, בעל חנות ירקות. הוא מהגר ג'מייקני שמבין לליבה ומאמץ אותה כאחות, כבת וכעובדת בחנות. הוא בעצם הצלע המשלימה הבוגרת שלה בהיעדר הסימביוזה עם האח. גם אחרי שג'יימס, שיש לו משפחה, מחזיר את איה להוריה, נמשך במשך שנים הקשר המיטיב בין השניים.
למה איה מתגעגעת ומה היא שונאת?
לא רק ליוני האח: "איה מתגעגעת לחברות שלה, לשכונה, לשמש, לרחובות עם ריח האספלט הנמס", אלה שדוד אבידן שורר עליהם שהם ממריאים לאט בחום. איזו אינטימיות ישראלית, ים תיכונית. לְמה עוד? "לשיטוט בין חלונות הראווה בדרך לים". ומה היא שונאת? "האנשים בלונדון נראים לה כמו בובות תיאטרון. היא שונאת את העור החיוור והלחיים האדומות, ואת ההתנשאות המרומזת. וגם את האחרים, הזרים הזהירים, כהי העור עם הטורבּנים, או כובעי הפרווה, שנדמה שהראש שלהם מורכן והחיוך שלהם מתנצל, גם את השנואים היא שונאת".
איזה מין רומן הוא זה?
מדובר ברומן פסיכולוגיסטי במובן הרחב והטוב של המושג. רומן פסיכולוגיסטי עוסק בעיקר במעגל השני של האינדיבידואלית, כלומר לא היא עצמה, אלא התא המשפחתי שלה, בני הזוג שלה, האחֵר האינטימי. אלא שברומן הזה על 44 פרקיו ופסקאותיו הרחבות הארוכות, וייזר-סנש אינה מוותרת על עומק נפשה של הגיבורה שלה והרומן כל הזמן חוזר לצד האקזיסטנציאליסטי וידויי שבינה לבינה, צובר עוצמות של מחשבות ורגשות הפרט, במקרה זה איה, וממשיך הלאה. כך נבנה בעצם סיפור מורכב ורב שכבות. הרומן שואל בעצם מהי זהות וממה היא בנויה תוך דגש על אוניברסליזם אישי. הוא פורט לפרטים באופן מיקרו-פרטיקולארי את המוטו של ישעיה ברלין המופיע בראשו האומר: "שייכוּת הייתה יותר מאשר בעלוּת על אדמה או על מעמד מדינתי; היא הייתה המצב של היות מובן בעצמו". איה בכל הרומן הזה מבקשת להיות מובנת לעצמה ולזולתה.
הרומן לא נגמר בלונדון
החיים הרי אינם רק הרפתקת נעורים טרופה. אחרי הבריחה של איה מתחילים החיים עצמם ומתחיל הרומן, וזאת מקוריות היצירה הפסיכולוגיסטית הזאת, כי לא רק שההיעלמות החריגה של איה במשך מספר שבועות מרסקת את ליבם של הוריה; גם כאשר המשפחה כבר שבה לישראל הרי שהאקט הטראומתי ההוא קרע קרע, או כמו שאמרו לי פעם כשעבדתי כארכיבר במכון גנזים על מסמכים: "אל תקפל! קמט הופך לקרע". גם כאן הקמטים המשפחתיים בתוך המשפחה הגרעינית ומחוצה לה, המתח של ההורים, גם בסביבה החברתית של איה, הופכים קרעים. חמש עשרה שנה אחרי אותו מקרה איה בארץ ישראל עדיין מחפשת את מקומה מבחינה אישית ומקצועית. היא כבר לא בתל אביב. כעת היא גרה בגליל חצי מטפלת באמנות חצי עובדת סוציאלית והחיים נותרו הרפתקה סבוכה ואיה תוהה בינה לבינה כפי שקבע המשורר המקולל, ארתור רמבו, האם החיים האמיתיים הם במקום אחֵר.
ציטוט 2 אחרון לסיום
הרחוב הומה. עוברים ושבים נועצים לרגע מבט בפניה הבהירות, ואז נודד מבטם הלאה. עיניה גדולות, שערה חלק ובהיר וקצר, אפה ישר ודק, עצמות לחייה מתוחות על עורה החיוור הזרוע כתמי קור אדמדמים. על שפתה התחתונה גלד נפוח, פצע קור שהזדהם. מדי פעם היא מלקקת אותו, אבל הצינה שבה ומייבשת את השפה והכאב שב בבת אחת, בעו צמה. גם כעבור שנים תישאר הצלקת, חיוורת ודהויה, ותזכיר לה כמה קר היה אותו סתיו.
ציטוט 1 לסיום
היא נשענת על דלת של חנות, רגל אחת מונחת חשופה על המדרגה והשנייה מכוסה בשק שינה. היא תוהה למה לא התמקמה סמוך יותר לכיכר טרפאלגר, שם אולי יזרוק לה מישהו כמה פרוטות. אמצע ספטמבר, כבר קר. שק השינה לא מספיק עוד כדי לחמם אותה בלילה. השיניים כואבות מרוב נקישות. במאמץ היא סוחבת את רגלה אל מתחת לשק השינה, מרימה אותו קצת, עכשיו היא מכוסה עד החזה, משפשפת מתחת את האיברים הקפואים, קצת חום מתחיל להתפשט בגופה. עוד יום, איה אומרת לעצמה ומושכת את שק השינה עד שהוא מכסה גם את סנטרה. עוד יום, אחר כך נראה.