רן יגיל מדבר עברית
ועודך בחיים, לאה איני, אלטנוילנד, 274 עמודים
לאה איני כתבה ממוּאר פיוטי-סיפורי מרגש על בעלה שנפטר ממחלה קשה. הממוּאר עומד באנלוגיה ובאנלוגיה ניגודית לרומן הראשון שכתבה
אני רוצה להיות ספר שלךְ
כדי לדון בספרהּ החדש של לאה אֵיני "ועודךָ בחיים", שהוא ממוּאר פואטי-פיוטי ואסוציאטיבי הבנוי פרקונים קצרים, כדאי לצאת תחילה מתוך נקודת המוצא של ספרהּ הקודם "הילד של לִגיון הזרים". איני איבדה את בעלה עירד לפני מספר שנים. הוא נפטר ממחלת סרטן קשה, סרטן בלבלב, והיה אהבת חייה, אי אפשר להגדיר זאת אחרת. לפני שנפטר ביקש מאיני כי הוא רוצה להיות ספר שלה, לא שתכתוב עליו, אלא ממש בנוסח הזה: "לאה, אני רוצה להיות ספר שלך".
רומן של תחילת החיים
"הילד של לִגיון הזרים" הוא רומן ייחודי ביותר. איני החליטה לכתוב ספר על עירד הילד-נער הצעיר לפני שהיא הכירה אותו. בכל פרק, מלבד עירד עצמו, מספרת איזו דמות משפחתית או חברית רחוקה, או אפילו אחת כזאת שפגשה את עירד הילד-נער באקראי, על עירד בהקשרו. כך בעצם נוצר מעין רשומון של קרובים-רחוקים שמַשלים בעבורהּ כסופרת בעלת דמיון את תמונת ילדותו. יתר על כן, מתקבלת תמונה של ילד די בודד ויחיד בתוך סביבה של אנשים מבוגרים מצולקים, סביבה של מהגרים. הם בעצם זרים במידת-מה כאן בארץ, כל המבוגרים הללו הסובבים את עירד הילד, זה הילד של לגיון הזרים. לקראת סוף הרומן נטען שמו של הרומן גם במשמעות קונקרטית נוספת כי קיימת גם דמות צבעונית של דוֹד, החביב על עירד, שבאמת היה בלִגיון הזרים ונושא על חזו את המדליות דאז, ובסוף הרומן הקודם עירד נשלח לפנימייה בשל מצבו הנפשי של האב. רוצה לומר, זה רומן של תחילת החיים.
מבנֶה מוּזר של ספר
גם לספר הזה של איני כמו ל"הילד של לִגיון בזרים" מבנה מקורי, הייתי אומר אפילו מוזר הדורש הסבֵּר. מצד אחד קיים הממוּאר הזה בפרקונים קצרים הנקרא "ועודךָ בחיים" ומכיל 142 פרקונים המחולקים לפרקים גדולים יותר בעלי שם. הפרקון האחרון של הממוּאר בא אכן בסוף הספר, אלא שבינו לשאר חלקי הממוּאר עומד הרומן הראשון שאיני פרסמה ב-1992 ונקרא בשם היפה "גאוּת החול". כ אילו הממוּאר הנוכחי עוטף את הרומן הראשון של הסופרת ולא בכְדי.
ממוּאר של סוף החיים
לעומת זאת, "ועודךָ בחיים" הוא ספר קשה ביותר של סוף החיים, סוף חייו של עירד, תקופת מחלתו הקשה וההתמודדות של איני ובִתה היחידה עם הבשורה הנוראה וההשלכות שלה. באִזמל מנתחים מילולי ועם יכולת סיפורית נדירה ושפה פרטית שכמעט לא תמצא אצל מסַפְּרים אחרים בדור שלה, הדור שלי, דור שנות התשעים, היא מצליחה להעביר באופן מקורי את חוויית המחלה והאובדן, לדידי, מבלי לגלוש לרגע לבנאליזמים או לאמירות שגורות. איני בכללה היא סופרת בעטנית וזעמנית. לא תתפוס אותה בנחמדות של המתקת הכאב והכלה מזויפת.
מה דומֶה בין "גֵאוּת החול" ל"ועודךָ בחיים"
נקל להבין את האנלוגיה הפשוטה שעשתה איני והעורך שלה בספר זה, המתרגם והמשורר דורי מנור. מירי כץ הצעירה, שכתבה אותה סופרת צעירה בשם לאה איני, אנלוגית ללאה איני המבוגרת עצמה שאיבדה את בעלה עירד כתוצאה ממחלה קשה. ניכר שהשתיים דומות בזה ששתיהן אומרות לא למוות בשם החיים. הן לא מוכנות להשלים איתו ועם הדפוס הקשה של חברה לוחצנית הקוראת לךְ לקום מן האֵבֶל. אלא שיש הבדל מהותי בין מירי ללאה, מעבר להיות זאת דמות ספרותית שבּראה האחרת הקיימת במציאות.
לחיות עם האַיִן כאילו הוא היש
"גאות החול" הוא רומן קאמרי מרשים ביותר, אחרי קובץ סיפורים ראשון מבטיח שלה שנקרא "גיבורי קיץ", מומלץ מאוד. הרומן מספֵּר על גיבורה בשם מירי כץ, אלמנת צה"ל שבעלה מת מוות אקראי בתאונה בצבא במילואים, והיא מסרבת להשלים עם אֶבלהּ ובוחרת לחיות עם האַיִן כאילו הוא יש. כיצד בא הדבר לידי ביטוי? היא נוטשת בלב הרומן את ביתה, לוקחת אוהל ועוברת לחיות בזוגיות על הקבר הטרי של בעלה. היא לא מוכנה להשלים עם האינְחיים, כלומר עם המוות. אין מוות. היא לא מוכנה לעבור את חמשת שלבֵּי האבל המוּכּרים. היא רוצה לחיות עם האַיִן כאילו הוא יש.
מה בין אֵיני לַסופרת אור אֶרְנְסְט
איני בבסיסהּ עד כה הייתה סופרת ארצית מאוד שחיה בַּמוחש עם חריגות אל הפנטסטי והאגדתי. הפתרונות שלה למצב, אם היו כאלה, היו בתוך המוחש, אקזיסטנציאליזם של הגוף, של החומר, של הזיעה, הדמעות והדם. והנה מתגלה כאן לקורא איני קצת אחרת, הנתלית ברוחני הקרוב-רחוק לשם גאולה וישועה. הדבר הזכיר לי כמובן את שתי הנובלות החדשות האחרונות של סופרת לא מספיק מוכרת שאני אוהב מאוד – אור אֶרְנְסְט. היא הוציאה בשני ספרים נפרדים, נובלות אחיות. האחת נקראת "אניטה" והשנייה, הקצרה יותר, נקראת "זהב". זהב הוא בנה של אניטה. הוא חי באקזיסטנציאליסטי הרוחני, בעולמות של איני הסופרת של "ועודךָ בחיים" ומסיים את מותו מתוך בחירה בהתאבדות. את המעשה שלו לא מבינה אניטה, אמו של זהב, כיוון שהיא אדם הוגה בַּמוחש ובחולמני ולכן הופכת למעין הומלסית המהלכת על קו החוף היכן שנעלם זהב, מדברת עם אנשים ומאבדת את שפיותה בפרצי אלימות. נראה כי היא המירי כץ של "גאות החול". אני אינני אדם מיסטי ניו-אייג'י במהותי, אבל איני נשמעת מאוד משכנת בממואר.
מה שונֶה בין "גֵאוּת החול" ל"ועודךָ בחיים"
"גֵאוּת החול" הוא רומן מחאה נשי ומפתיע. זכור לי עד היום התיאור הפרטני של שערת הערווה הלבנה של מירי המתאבלת על מות בעלה. "גאות החול" גם בגרסתו החדשה והנוכחית בלב הממוּאר נותר רומן גרוטסקי מאוד ואפילו מקַבּרי. את המצב הטרגי החדש של מירי כץ עוטפות דמויות אזוטריות חנוך לוִיניות בדמות השדכן החרמן גרינשפן, זאביק שטארק השדכן הממוחשב ועדינה צ'צי'יק סגניתו, או חברתה של מירי, אדמונית ותאבת החיים, שפגשה בדרך פתלתולה דרך משרד השידוכים, חמדה דואק הגננת,הכותבת לה מכתב רַגָּש והדוניסטי מפריז בסוף הספר התובע את המשך החיים. אלה עומדות בניגוד למירי המחאתית והדוקרת אותךָ הקורא. "ועודךָ בחיים", הממוּאר, לעומת זאת, הוא לירי-פיוטי ונוגע, רצוף אנאפורות רטוריות, חזרה בראשי פסקאות, לשם רטוריקה והעצמת הרֶגֶש. הלשון הרבה יותר גבוהה מהרומן הראשון ובפעם הראשונה נתקלתי בטקסט הזה באיני שלא הכרתי. הייתי אומר שזאת איני מיסטית, ניו-אייג'ית, שלא מוכנה להשלים עם מות עירד, בעלה האהוב, ונאחזת בכוחות עליונים מורכבים ורחוקים.
סופרת שחיה בעולם השָׁלֵם שבּראה
איני היא סופרת מאוד כּוּלית ויש לה קורפוס וגם עולם פואטי משלה, סגור והרמטי כמו שיש לסופרים גדולים. בממואר היא מתכתבת לא אחת עם הדמויות שלה שצברה במשך השנים. לא רק מירי כץ, גם גילה גדולת הציצקאוֹת מן הרומן "מישהי צריכה להיות כאן", הרומן הטוב ביותר של איני בעיניי, או ורד גיבורת הרומן האוטוביוגרפי המעולה שלה "ורד הלבנון", או סמוקי גיבורת הנובלה הייחודית שלה של הרחקת עדות לארצות הברית הרחוקה "בת המקום", ויש עוד. נראה שאיני של ההווה לא כל כך צריכה את השיקום של הסביבה התומכת בכוח כמו מירי כץ, כי יש לה במוח, בלב ובכל איבר בגוף את העולם הפואטי הגדול והחשוב שהיא בנתה בעבורנו כאלוהי היצירה, רק אם נרצה להיענות לו.
מה בין אֵיני לַסופרת אורית אילן
אנלוגיה נוספת ניתן לגזור בין הסופרת אורית אילן שזכתה בפרס ספיר על הרומן השני שלה לא מזמן "אחות לפּליאדות" וּל"ועודךָ בחיים" של איני. גם שם משלבת יפה אילן בין אקזיסטנציאליזם נוקשה, האדם נידון לבחירה, נתון למצבים פיזיים תמידיים, כאב נפש וגוף, זיעה ושיער צומח, ותפיסות רוחניות רחוקות-קרובות של ניו-אייג' תוך עיסוק במוות קליני וחזיונותיו.
ציטוט אחרון לסיום
"מאהבה כזאת לא קמים, ולא קמים מאֶבלהּ. לאט תכסי על עיי החורבות. תהיי חיה בבכייך, ואבודה בצחוקך. ותאהבי עד כלות את כף רגלה של בתך, שבה ארבע אצבעות הן שלך, והבוהן שלו".
הסיפּוּריוּת עולה ומבצבּצת מהלשון
הממוּאר עצמו הוא כאמור פיוטי, רוצה לומר שהוא נוטה להיות מילולי רגשי ואנטי-סיפורי, אבל איני הרי מספרת טבעית לחלוטין ולכן הנרטיב ילך ויתגלגל מתוכה גם אם תנסה לעצור אותו בשם הכתיבה הרגשית. איני היא קודם כול מספרת סיפורים וזה ניכר בממואר כאן, המתח הטוב בין השירי לסיפורי. הנה מה הסופרת הזאת יודעת לעשות בכמה שורות אינטימיות עם כף רגל.