רן יגיל מדבר עברית

שרה אהרוני כתבה שוב רומן חניכה כובש לב על נערה-אישה שהוא היפוך למחזה "הדיבוק". הגיע הזמן שהממסד יכיר באיכות כתיבתה
הנערות והמפורסמים של אהרוני
אהרוני התמחתה בתחום הרומן הרומנטי תוך שהיא אינה מסתפקת אך ורק בכתיבה מעולה ומרגשת בדברים שבינו לבינה כמקובל בתת-ז'אנר זה, אלא מרחיבה את היריעה אל הרומן ההיסטורי הנשי הפמיניסטי הצעיר של תחילת החיים, או מרחיבה אותו היסטורית בכתיבה מרתקת על דמות היסטורית שולית או מרכזית. למשל ברומן שלה "עד שאיינשטיין בא" (ידיעות ספרים, 2022), כשמו כן הוא, היא חודרת אל לב ליבו של הפיזיקאי הגאון שהפך עם השנים לסוג של אייקון סטריאוטיפי, והיא מחזירה אותו בכשרונה הסיפורתי להיות אדם בעל מאוויים, חלומות, הגשמות, בשר ודם. זה כל כך אנושי ונוגע. כך היא עושה גם לנערות הפרוטגוניסטיות ברומנים שלה: סַלְטָנָאת, או פָּרִי, ולפעמים משתלבים השתיים: הנערה-אישה והדמות ההיסטורית כמו בסִפרה הנודע ביותר עד כה: "אהבתה של גברת רוטשילד" (ידיעות ספרים, 2015) המגולל את סיפורה של גוטל, אשת מאיר אמשל רוטשילד, ולימים יהפכו השניים, הוא והיא, לעשירי העולם. היא פשוט יודעת לקחת חומרים ויקיפדיים, ביוגרפיים ואוטוביוגרפיים, וביד אמנית להופכם לספרות יפה, לבֶּלטריסטיקה.
שרה אהרוני
יש הגורסים כי נדרשת לסופר אהבת הקהל הרחב, ויש הגורסים כי נדרשת לו אהבת האינטלקטוקרטים, דהיינו המומחים, אבל האמת היא שנדרשת לו גם זו וגם זו כדי להיות סופר קאנוני ולחצות את הזמנים מעֵבר לאופנות. תבדקו אותי אֶמפּירית ותראו. שרה אהרוני היא סופרת אֶפִּית קולחת שיש לה הרבה, אפילו הרבה מאוד, מאהבת הקהל הרחב; אבל אין לה, או נסייג זאת ונכתוב, אין לה שלא בצדק, את אהבת המומחים לדבר, והדבר הזה ראוי בהחלט לתיקון על ידי המבקר.
הדיבוק של ש. אנ-סקי – אבל הפוך
אהרוני, כמו בספריה הקודמים, מקדמת תפיסה כוללת של פמיניזם רך, פמיניזם זוחל אך אינו מתפשר. גם כאן עולות ההטרדות המיניות שאפיינו את החברה המשותפת, בעיקר כלפי נערות חוץ בקיבוץ, או בדירות מקלט בעיר; גם כאן עולה השאלה הכואבת האם אישה שבאה מחברה מסורתית פרסית צריכה להינשא לבחור שלא ראתה המצוי בקיבוץ רק מפני שהוא בן דודה וכך הובטח בנדר על ידי ההורים משני הצדדים; אבל להבדיל מ"הדיבוק", המחזה הידוע של ש. אנ-סקי, אין כאן שום רוח מיסטית הנכנסת בנערה, קובעת גורלות, אלא יש כאן החלטה רציונלית, חדה ואנושית של נהיד, שהיא, אחרי שנחשפה לחברה הא חרת, לקוד המסורתי ההוא היא לא תיענה, אלא תחפש באמת את אהבתה ואת זוגיותה.
?מה ייחודי בנהיד-תמר
גם ברומן האחרון שלה, שעליו באתי לכתוב, הנושא כמו תמיד את השם הפשוט אצלה, "הנערה מח'ומיין", היא עוסקת שוב בגיבורה הצעירה היהודייה בתוך המציאות המשתנה כמאמר המשורר אצ"ג "באמצע העולם באמצע הזמנים". המסע שעוברת נהיד שתיקרא בארץ תמר – לבד, חשוב להדגיש זאת – בשנות החמישים מאיראן המסורתית והשמרנית מאוד אל הקיבוץ הפרוגרסיבי בעל התפיסות הסוציאליסטיות מזרח אירופיות השמרני בדרכו, הוא לא רק מסע גיאוגרפי כמובן, הוא מסע בזמן. מתוך נהיד הישנה נולדת נהיד האחרת, השונה. זאת תהיה תמר. עם כל שינוי השמות הכפייתי, את השם שלה כאן הגיבורה ממש בוחרת מתוך מאגר השמות. היא צומחת כאן. היא גיבורה ציונית שלא נולדה מן הים כמו אליק של משה שמיר ב"במו ידיו (פרקי אליק)", אלא יש לה עבר שהיא בחרה, בפירוש בחרה, לזכור, אך להותיר מאחור ולהיות בראש ובראשונה יהודייה ישראלית. המקום שהפך את נהיד לכזאת בשנות החמישים של המאה העשרים הוא הקיבוץ, ולא סתם קיבוץ אלא קיבוץ שמדובר לאחרונה, בשנים אלה, בנסיבות טרגיות, ניר עוז, בשל שבעה באוקטובר, והסופרת מתייחסת לזה בנספח לרומן.
הדיוק בשפה והתיאור החי והפשוט
לבסוף אולי כדאי לומר כי מעֵבר ליכולת המרשימה לתאר מציאות באופן פלסטי חי לנגד עיניך, הקורא, היא דייקנית מאין כמותה באפיון השפה, דקדקנית גדולה בשמות מקומות ומאכלים, וכאשר דמות דוברת מרוקאית היא דוברת בשפתה האותנטית, וכאשר דמות אחרת מדברת בפרסית היא מדברת בדיוק. אין החלקות והנחות. היא פרוזאיקנית עמלנית המעוררת כבוד. הקהל אוהב אותה. זאת עובדה. רוב ספריה זכו בספר זהב, 20 אלף עותקים ובספר פלטינה, 40 אלף עותקים, ואני מתפלא איך לא הפך אחד הרומנים לסרט עד כה, או לסדרה בנטפליקס. דהיינו יש לה עשרות אלפי קוראים. הגיע הזמן שגם המִמסד יכיר בחשיבותה כסופרת. אם לא הביקורת המוּטה פעמים רבות, אז אולי מחלקת הפרסים מטעם משרד התרבות. לפני שנים שפטתי בפרס הציונות לסיפורת עברית עם הפובליציסט והסופר מאיר עוזיאל והמשורר והעורך אליעז כהן, התקשינו למצוא אז סופר או סופרת עדכניים הראויים לפרס הזה. שוב עלו השמות המוכרים חיים גורי וכו', אבל בקוראי את הרומן היפה והזורם הזה של אהרוני כמאמר הנביא חבקוק, למען ירוץ קורא בו, חשבתי לעצמי שבשתי ידיים הייתי נותן לה היום את הפרס הזה וגם פרסים אחרים בגלל כישרונה והמחויבות שלה הטוטאלית לכתיבה. לתשומת ליבם של השר והעוסקים בדבר.
המסע הציוני היה שווה
במסגרת העיסוק העדכני עולה כאן לא אחת השאלה המטרידה את החברה והספרות בשנים האחרונות, הפוליטיקה של הזהויות. הפער בין אשכנזים לספרדים בקיבוץ ומחוצה לו נחשף גם כאן, אלא שלהבדיל מיצירות פרוזה ושירה אחרות הוא אינו מלווה באיזה רדיקליזם זעמני דידקטי או תלונתי, והוא גם אינו לוקה באיזושהי סטריאוטיפיזציה של שיח עדות מגוחך, אלא הוא אותנטי, אנושי ושלם. אין ברומן הזה, ובכלל בפרוזה של אהרוני, תלונתיוּת. הרי בשנים האחרונות יצאו כאן רומנים למכביר שעסקו בעוולות שנעשו לבני הקיבוץ הן בני חברים והן בני חוץ בשל החברה הלוחצנית, פירוק התא המשפחתי הגרעיני והלינה המשותפת, אבל אהרוני והפרוזה שלה אינן שותפות למקהלה הזאת. להפך, יש איזושהי תחושה ששבתה את ליבי, שלמרות העוולות והטעויות שבדרך, המסע הציוני אל עֵבֶר הזהות הישנה-חדשה היה שווה. רוצה לומר, אהרוני היא סופרת ציונית במובן הטוב של המילה. היא אינה מגויסת על ידי הרעיון או המפלגה באופן חיצוני, אלא תפיסת העולם הציונית היא ממנה ובה, ולכן אני מניח שסארטר, למשל, היה אוהב אותה, כי היא מחויבת כלפי הכתיבה, מה שגורם לה לברוא במילים עולם משתנה תוך בקשה שיהא טוב יותר, שינסה להיות מתוקן.
המשך ציטוט לסיום
"במאמץ רב התעטפה באחת מיריעות הברזנט המאובקות שהיו מונחות בערימה, משכה את הבד הנוקשה אל צווארה, התקפדה וניסתה להתמסר למבואות השינה ולהתמזג עם הטרטורים החדגוניים של המנועים ושל מדחפי האונייה... לפתע חשה נגיעה בראשה. היא פקחה עיניה בבעתה. מעליה עמד ברנש מזוקן, פנסו מבליח בחשיכה. עיניו של ה איש היו אדומות ושפם אדיר הסתלסל מעל שפתו, על ראשו חבש כובע אדום ואת גופו עטפו מכנסי שרוואל תפוחים. היא זחלה לאחור ועיניה התרוצצו ממנו לצדדים ומהצדדים אליו. הוא הניח את ידו הפנויה מאחורי גבו ודיבר ברוך: אל תפחדי, ילדה. אני לא אעשה לך שום דבר רע". ממרצפת הסיפון הזאת נהיד-תמר תקום אל עֵבר עתיד אחֵר וחדש.
ציטוט אחרון לסיום
הנה רגע אנושי נהדר של נהיד-תמר שעולה לבד בלא משפחתה ומאבדת על האונייה את משפחתה המאמצת שאליה נלוותה, אך מוצאת מישהו זר, דווקא גבר, המסייע בידה. הטוב האנושי תמיד צץ למרות הייסורים והתלאות, הזרות והניכור. קיצרתי את הקטע בשל אורכו, אך איכות הכתיבה של אהרוני ניכרת: "כמה זמן עבר מאז עלו לאונייה? תהתה, ובעיניים עצומות ניסתה לשחזר את ההתרחשויות – כיצד החלו כולם נחפזים, נדחפים וצרים על סירות המשוטים, שהלכו וקרבו אל האונייה, והיא התייראה פן תימחץ על ידי ההמון ופילסה בעיניה שביל צדדי, אך הוא נעלם בהרף עין ונדמה היה לה שרגליה נישאות מאליהן. בהגיעם אל הסיפון קיוותה לאתר את משפחת גבאי, אולם נהדפה בידי ההמון הנדחף ונפלט אל תוך קרביה של האונייה. אנשים האיצו ודחקו בה לרדת למטה. בשוך המהומה מצאה עצמה באזור שנראה כמו תא המטען של האונייה – היו בו חלקי מכונות ואריזות רבות שהונחו זו על גבי זו. באחת הפינות נגלתה פיסת רצפה פנויה שקרצה לה לבוא, והיא התיישבה עליה והחלה לייצב את נשימותיה... איפה הם? תהתה. איך אמצא מים ואוכל?".

