רן יגיל מדבר עברית
הלילה הארוך ביותר, אשכול נ בו, זמורה – מוציאים לאור, 222 עמודים
אשכול נבו כתב את ספר הפרוזה הטוב ביותר עד כה על שבעה באוקטובר ועל המלחמה הארוכה שבאה בעקבותיו, אבל גם הוא אינו מושלם
ספרות של שבעה באוקטובר
ספרו החדש של אשכול נבו, "הלילה הארוך ביותר", המוגדר כקובץ סיפורים קצרים, או כמחרוזת סיפורים קצרים, הוא למעשה מקבץ של נובליטות הנסבות סביב טבח שבעה באוקטובר והמלחמה הארוכה והנוראה שבאה בעקבותיו. לפני שאֶכּנס למהותן של הנובליטות ולאיכותן, אני מבקש לצאת בהצהרה כוללת: למרות פגמיו פה ושם, זהו הספר הטוב ביותר שקראתי עד כה על שבעה באוקטובר ועל המלחמה. טרומן קפוטה, סופר שכדאי מאוד להקשיב לדבריו בענייני ספרות, נהג לומר כי סופר צריך לייבש את דמעותיו זמן רב לפני שהוא יוצא לעורר תגובות דומות אצל קוראיו. כוונתו לא הייתה רק למרחק הזמן, אלא גם לפילטרים האסתטיים שכל יצירת אמנות חייבת לעבור כדי להיות ספרות טובה. עד כה קראתי בעיקר טקסטים יומניים על הזוועה, בגדר עדויות וחוויות אישיות מסקרנות, או לחלופין טקסטים עירומים שניסו להתנער ממעשה האמנות, כאילו עצם הניסיון לסגנן טבח ומלחמה הוא פסול מיסודו. והנה, נבו הצליח במקום שבו אחרים נכשלו עד כה. הוא הצליח להפוך את הטבח ואת המלחמה לספרות.
אשכול נבו והספרות הישראלית
הספרות העברית־הישראלית חבה לאשכול נבו, ובעיקר לרומן שביסס את מעמדו כסופר, "ארבעה בתים וגעגוע", את השחרור משנות התשעים הרזות והעקיפות. עד שהופיע נבו עם הרומן הזה בשנת 2004, ידעה הספרות הישראלית, לפחות בחלקה המרכזי, גל של פרוזה דחקאית ומצומצמת, שהתמקד בעיקר בסיפורים קצרים, פירק מוסכמות סיפוריות והושפע עמוקות מן האקסטרים־קלוז־אפ החסכני והדיבורי של ריימונד קארבר. אם רצית להיחשב אמיתי, היית צריך לכתוב קצר ולעניין, מן הצד, בעקיפין. אם, למשל, כתבת סיפור על רבין, לא כתבת סיפור על רבין, אלא על חתול שנדרס ושמו רבין. רגש אותנטי לא יכול היה להתבטא באופן ישיר ועמדתי, אלא רק באמצעות לשון המעטה. הנסיך של הפרוזה הזאת היה אתגר קרת, והנסיכה – אורלי קסטל־בלום. נבו, בחזרתו אל הרומן החברתי רחב היריעה, באהבת הפזמון שלו, וברעיון שכמעט נשמע אבסורדי באותם ימים – לכתוב פרקים שלמים מתוך תנופה רגשית גלויה, לעִתים אפילו בחרוזים, כפי שעשה ב"ארבעה בתים וגעגוע" – שינה את הקונספציה הסיפורית. והקוראים אהבו את זה.
דירוג הסיפורים בקובץ 1
נראה כי נבו פיצל את הסיפור הקצר "יותר מזה היא לא צריכה" לשני חלקים, וביניהם שיבץ שתי נובליטות וסיפור קצר נוסף, כדי להמחיש שהמלחמה נמשכת ונמשכת ואינה מסתיימת, עד שכבר אי אפשר לשאת אותה. מוטיב זה חוזר גם בסיפור הנהדר "הארגז הכחול", שבו הגיבור והגיבורה קובעים להיפגש אחרי המלחמה, ממש כמו אצל ירוסלב האשק ב"החייל האמיץ שווייק", אך אינם נפגשים בהכרח בסוף הסיפור, משום שהמלחמה נמשכת ונמשכת ונמשכת. ככלל, שני הסיפורים "אול אין" ו"הארגז הכחול" מושלמים לדידי. "אול אין" מספר על זמרת בשם קרן עידן, שטיסתה מתבטלת והיא חייבת להגיע אל התינוקת שלה שבלונדון בזמן המלחמה. היא עולה על יאכטה בנמל חיפה, בלי לדעת שזו רק תחילתה של האודיסיאה שלה. קרן היא זמרת המבצעת בעיקר חומר מקורי, אך דווקא קאבר אחד שלה זוכה להצלחה מרובה, מושר בפי כול, והופך למעין לייטמוטיב המופיע כשיר ומאוזכר לאורך כל הקובץ כחוט השני. למעשה, כל הסיפורים הם אודיסיאות קטנות. הנובליטה "הארגז הכחול" מפגישה, בלילה הארוך ביותר – כשמו של הספר – בין תומר, עורך דין צמרת ואלמן שאיבד את אשתו האהובה וננעל מחוץ לדירתו, לבין אחות שַׁכּולה טרייה, הנושאת את הארגז הכחול, אותו ארגז ידוע הנמסר למשפחתו של חייל שנפל ובו חפציו האישיים. היא עדיין לא פתחה אותו כאשר היא פוגשת את תומר. יחד יוצאים השניים לאודיסיאה שלהם בעקבות אחיה המת.
חייל מתקלח בזמן מלחמה
במרכז כל סיפור, או נובליטה, ניצבת דמות אחת – גיבור או גיבורה – הקשורה בדרך זו או אחרת לטבח שבעה באוקטובר ולמלחמה שבאה בעקבותיו. לא פעם פועלות הדמויות בלילה, בשעה שהמציאות נעשית פנטסטית ומופשטת יותר, או בשעת הדמדומים, כשהיום והלילה מתערבבים זה בזה. אבל כדאי להתחיל דווקא לא מן הסיפור הטוב ביותר בקובץ, אלא מן הסיפור המפוצל לשני חלקים, "יותר מזה היא לא צריכה". פרנסי הספרות אוהבים למתוח קו בין עמוס עוז לבין אשכול נבו, אולי בשל המחויבות החברתית, הרהיטות הלשונית, ואולי גם בשל המראה הנאה. דווקא בספר הזה מצאתי קִרבה לסופר קדום יותר בספרות העברית־הישראלית – ס. יזהר. כוחו הפואטי של יזהר מתגלה שוב ושוב בכתיבתו על מלחמה, וכך גם אצל נבו. ברומן האחרון שפרסם בחייו, "גילוי אליהו", העוסק במלחמת יום הכיפורים – מעין גרסה מוקדמת וכאובה של אסון שבעה באוקטובר – יש סצנה מופלאה המשתרעת על פני כמה עמודים ובה חייל מתקלח בתנאי שדה, לאחר שהקים לעצמו מקלחת מאולתרת מדליים. גם ב"יותר מזה היא לא צריכה" מופיע חייל מתקלח: הוא מנצל את שעות ההפוגה, חודר לבתי היישוב הנטושים כדי להתקלח, ועל הדרך מותיר אחריו מזכרת אהבה. הן המתקלח של יזהר והן המתקלח של נבו מותירים את חותמם: הראשון בלבו של המספר, יזהר עצמו, והשני בלבה של גיבורת הסיפור של נבו.
ציטוט אחרון לסיום
אפשר כמובן לומר כי הסָחִיוּת של נבו עצמו כאמן מרכזי משתקפת בסיפורים. תמיד יהיו אמנים מרכזיים שיניעו את העלילה ויצוטטו, והם יהיו מתוך עולם הפזמון או השירה המושרת: אנשים כמו ריטה, שלמה ארצי ולאונרד כהן. למה לא, למשל, "ואן דר גראף ג'נרייטור"? יתר על כן, אני מבין את אהבת נבו לפזמון העברי והלועזי, אבל מה באשר לאהבת הספרות? האם זו תתמצה לעולם באיזה שבר ציטוט אוניברסלי מוויסלבה שימבורסקה? מעניין יהא לראות לעתיד לבוא נבו מסתכן וניסיוני יותר. ועם זאת, כאשר הוא טוב – הוא מעולה. כמו בסיפור "אול אין", שבו הטבח ומצב המלחמה בעצם מקרינים על משהו עמוק יותר ואישי יותר של הגיבורה, כלומר מצב האימהוּת שלה ומצב הזוגיוּת שלה, וזה כתוב חזק. הנה דוגמה: "היא נשכבת לאט-לאט, כמו סדין שצונח על גוף, במקום היחיד שנותר פנוי במיטה. במרווח הקטן שבין אדם למצולות. ומקמרת את הגב שלה אל החזה שלו, ואת התחת שלה לאגן שלו, ואת הרגליים שלה לרגליים שלו. והוא כורך את היד שלו סביבה, ומצמיד אותה אליו, ומנשק אותה בעורף ואומר, איזה קטע, מאמי, יש לך עדיין קצת טעם של ים – ושניהם לא יודעים שהלווייתן, שעל גבו הענקי ניצב האי הבריטי כולו, ובו העיר לונדון, על ארמונותיה, בנייניה, גניה ורחובותיה, מתחיל אט-אט להתהפך".
דירוג הסיפורים בקובץ 2
אבל יש לומר בכנות שלא הכול מושלם בקובץ הסיפורים הזה של נבו, הארוג היטב מעשה חושֵׁב. הסיפור "שביל הבריחה", הנובליטה "באש ובמים", ואפילו הסיפור המפוצל שכבר הוזכר כאן, "יותר מזה היא לא צריכה", טובים פחות משני הסיפורים: "אול אין" ו"הארגז הכחול" באופן ברור. ל"שביל הבריחה" יש רעיון מצוין, כדרכו של נבו בסיפורת: הומוסקסואל ערבי, סַפָּר במקצועו, מנצל את רגע פריצת הגדר בשבעה באוקטובר כדי להימלט מעזה, ולא כדי לחזור אליה כטרוריסט גיבור. הוא נע, למעשה, בכיוון ההפוך. אלא שהסיפור משחק יתר על המידה במציאות אלטרנטיבית בנוסח "מה היה קורה אילו", מותיר אפשרויות נרטיביות פתוחות ברוח הפוסטמודרניזם, ונבו, אין מה לעשות, פחות טוב בזה. הוא אינו יואל הופמן. גם הנובליטה "באש ובמים", המתארת את צביקה, חובש במילואים המתייסר משום שלא הצליח להציל חבר ומתקשה לשוב אל המלחמה, לוקה בחסר. צביקה זונח למעשה את משפחתו ומפליג לאי הידרה שביוון, המקום שבו חיו לאונרד כהן ואהובתו מריאן. בכל ערב הוא הולך אליהם, אל מה שהוא מכנה "דֶד בֶּנד", שכן כולם מתים שם בהרכב הנגנים הזה, כולל כהן, כדי להיות קהלם היחיד ולברר בינו לבין עצמו – הרי כהן עצמו הגיע לישראל במלחמת יום הכיפורים ושר לחיילים, והנה שוב מלחמה – מה עליו לעשות אל מול מצב המלחמה האינסופי והמוות האופף אותנו. על הנייר זה נשמע מרתק, אבל הסיפור אינו מגיע לכלל מימוש מלא. בעיקר בעייתי הסיום שלו: הוא כאילו מחזיר את הקורא אל נקודת ההתחלה. זה נראה טכני מאוד ואינו משכנע מבחינה סגנונית. הדבר מפתיע במיוחד בהתחשב בכך שנבו עצמו הוא מעין ארכי־מורֶה לכתיבה יוצרת, שהקים בית ספר פרטי משלו לסופרות ולסופרים צעירים. מדוע, אפוא, בחר בסיגוּר כה חלש לסיפור המתפתח הזה, שנראה כהֶדְבֵּק מעגלי, כאילו הסופר עצמו לא ידע באמת כיצד לסיים אותו? גם הסיפור "יותר מזה היא לא צריכה" סובל, לטעמי, מבעיה דומה של סיום.