רן יגיל מדבר עברית
הירקון 116 ב', אורית הראל, ידיעות ספרים, 391 עמודים
אורית הראל עשתה את קפיצת הדרך כסופרת מהרומן הרומנטי לרומן ההיסטורי באופן מרשים ובהצלחה רבה
הינשוף של מינרווה מופיע בשעת הדמדומים
הספר מזכיר יותר מכול נגזרת רחבה של סאגה משפחתית הכתובה על פי כרוניקה של שנים ואירועים חשובים היסטוריים של הכלל וגם פרטיים ספציפיים של המשפחה, הנקשרים לאירועים הגדולים במאה העשרים. לפרקים הארוכים המוצלחים כותרות של שנים. הם מתחילים מ-1899 עם הולדת הסבתא בווינה שהיא בבחינת נס באותן שנים, כי אילזה נולדה לאם בגיל 48, היא מעין בנימין שכזה המזכירה את מה שהפילוסוף הגל אמר: הינשוף של מנירווה (אלת החוכמה הרומית, אתנה היוונית) מתחיל את מעופו רק עם רדת הדמדומים, כלומר סמל החוכמה, במקרה הזה גם ההצלחה הכלכלית, מופיע דווקא עם שקיעתה של התרבות ממנה הוא בא. הרומן מסתיים בארץ בשנת 1992 עם מותה. ואכן חייה של אילזה נחלקים בין "העשב והחול" באופן דיכוטומי כפי שהמחיש זאת יפה דוד שיץ ברומן הראשון שלו, השם והכאן. את 40 שנותיה הראשונות היא חייתה כדמות נחשונית פמיניסטית, דומיננטית, קרה ומחושבת, כי אביה הבין שהיא מוכשרת, העדיף אותה על פני אחיה הבוגרים ממנה בהרבה והוריש לה את ניהול החברה הגדולה שלו, ואילו את 52 שנותיה האחרונות היא בילתה כדמות צידית, אך בלתי תלותית, לצד בִּתה ההיסטרית וחתנה הבוגדני, פעמים רבות באותה הדירה ברחוב הירקון, אבל לא רק, גם בדירות אחרות. אלה כבר היו חיים של ליד ובצד, אבל עדיין חיים מלאים מתוך בחירה ומודעות, חיי שליטה, עד שלקראת סוף הספר אילזה מאבדת אט אט את מאור עיניה. מי שראתה ופעלה נכוחה, בעצם מאבדת את הקשר שלה עם ההוויה.
מרומן רומנטי איכותי לסאגה משפחתית היסטורית
הסופרת אורית הראל (1957), אישה ברוכת כשרון כתיבה, התמחתה במשך השנים, מעבר להיותה עיתונאית, בכתיבת רומנים רומנטיים איכותיים שהפכו כמובן לרבי מכר. שניים משלה מוּכּרים קראתי ואני זוכר אותם היטב: "נשיקה צרפתית" על מאירה, הגרושה שנסעה לצרפת וגילתה שם עולם מתח קסום א-לה פילם נואר בעקבות מות אביה, ו"זה לא שאני לא אוהבת" על נילי הרווקה שהתאהבה באחת ותוהה כעת במשך שנה, בינה לבינה, איך זה בדיוק קרה לה? מתי איבדה שליטה? נראה כי ברומן החדש והכולי שלה הנושא שם צנוע של כתובת, "הירקון 116 ב'"היא עושה בגיל מבוגר מהלך חדש כסופרת, יומרני יותר. היא מבקשת לכתוב דרך דמות, אילזה לבית רוזנברג, המתבססת על סבתהּ תרזה, סאגה משפחתית שתתאר תקופה, אם כי גם כאן האלמנט הארוטי זוגי אינו נפקד חלילה. זהו רומן יומרני יותר ולדעתי הראל כסופרת עומדת במשימה.
ריאליזם פמיניסטי בראשיתי
הסבתא היא הילדה, הנערה, הבחורה, האישה, המבוגרת, הזקֵנה, של המאה העשרים, כי היא חיה על פני כל המאה העשרים ומייצגת אותה. אחד הדברים שמאפיינים אותה הוא העצמאות הטוטאלית שלה כבת חוה בעולם והפמיניזם המובנה באופייה המעסיק את הראל לא אחת הן כעיתונאית והן כסופרת. זאת המאה של שחרור האישה, ומי שאינו רואה זאת הוא עיוור להוויה. עם זאת, הן בפרקי הסבתא והן בפרקי האב הקצרים, מגיע רגע שאתה כאדם בוגר חש שאינך לבד בעולם, קדמו לך ויהיו אחריך, בנהר הדורות האינסופי. הן הסבתא והן האב, שמו מתי ברומן, למרות שהם נתפסים בעיני עצמם כ"האדם הראשון", כפי שכינה זאת קאמי, פונים לאחור ומחפשים את שורשיהם, באמצע החיים ולקראת סופם. אין ספק כי הראל היא ריאליסטנית מעולה. היא יודעת לכתוב דמויות עגולות בדקויות, ניואנסים רבים, ולהנחיל לנו הקוראים נתח של רומן ריאליסטי מדמם, חי ורוטט. הן הסבתא אילזה והן האב המתואר בפרקים הקצרים מגשימים בתודעת הקורא את התפיסה כי תקווֹת רבות לא נתגשמו וחלומות רבים נגוזו.
מה בין אורית הראל והסופרת נעמי פרנקל
הרומן הרחב הזה בחציו הראשון הוא גם סיפור של שקיעה: שקיעתה של התרבות היהודית המשכילית והפרוגרסיבית החילונית במערב אירופה, ששיאה עליית הנאצים לשלטון ומלחמת העולם השנייה. ברומן הזה, בצמוד לדמות המרתקת של אילזה הממלאת את דפיו, מתקיימת גסיסה איטית ופרטנית של אותה תרבות יקית, המזכירה מאוד את הטרילוגיה המוצלחת והנשכחת לצערי, שגדול מבקרי הספרות שלנו ברוך קורצווייל העריך מאוד, "שאול ויוהאנה" של נעמי פרנקל. הראל יודעת היטב להיכנס לנפש גיבוריה ותודעתם, ובעיקר לפענח את סוד קסמה של הסבתא הגאה ההיא שלה שלא מתכופפת בפני החיים ובפני רוח התקופה, הצייטגייסט. סבתא שבהחלט יש בה קסם לא פתור.
ציטוט אחרון לסיום
לבסוף הנה ציטוט של רגע פמיניסטי חזק של אילזה בצעירותה. זהו הרגע שבו היא מתוודעת לראשונה לחותנתה לעתיד לבוא, פרומה גליקסון: "את שותה? פנתה לעברה פרומה גליקסון בתוכחה מתנשאת, עוד לפני שהמלצר התרחק עם הזמנותיהם מהשולחן. "בהחלט," השיבה אילזה בחיוך מתנשא לא פחות. "את לא?" פרומה גליקסון נרתעה לאחור בכיסאה כאילו מישהו סטר לה. "הו, לא," השיבה בזעזוע מעושה. "אצלנו," הטעימה, "גבירות אמיתיות אינן שותות. ודאי לא בפרהסיה." "כן," משכה אילזה את המילה כשוקלת אם יש בכלל טעם לומר עוד משהו לאישה שדעתה עליה כבר הייתה ברורה. "כן, מה חבל שהקִדמה עדיין לא הגיעה לפולין שלכם. אני משתתפת בצערכן," הוסיפה והושיטה יד לצלוחית עוגיות התחרה שעמדה במרכז השולחן, נטלה את מלקחי הכסף הקטנים והעלתה ממנה עוגייה דקיקה שהניחה בצלחתה. ולא שחשקה באמת בעוגייה, היא פשוט לא עמדה בפיתוי להתגרות בעוד אמצעי אחד באישה שכבר תייגה בראשה כמאוסה, שניכר בה שהיא מנהלת מאבק פנימי מתמיד בין התשוקה לאכול לבין השאיפה לשמר תדמית של אישה מאופקת וענוגה".
חולשות אחדות ברומן הטוב הזה
ובכל זאת יש לי גם ביקורת על הרומן המדגדגת לי באצבעות. פרקי וינה ברומן, הפרקים בחצי הראשון, המתרחשים בצעירותה של אילזה ובהתבגרותה, הם הרבה יותר חזקים מן הפרקים שבהם היא הופכת דמות צידית צופה מלמעלה במשפחה הישראלית בחלק השני אחרי שעלתה בעל כורחה לארץ, לא מתוך ציונות אלא מתוך בחירה לחבור לבן זוגה ובשל עליית הצורר. יתר על כן, בין פרקי השנים, הפרקים הארוכים שציינתי, יש פרקים קצרים יותר הנקראים "עכשיו", פשוט בשם הזה. אלה פרקים וידויים של המספרת שבהם היא באה חשבון עם אביה מולידה על כך שבגד באימה ועל האגואיזם הבריא והחולני שלו. הוא היה רופא. רבים מבני המשפחה כנראה היו רופאים על פי הרומן. זה אב לעצמו, פחות למען שני ילדיו ובוודאי פחות למען אשתו. אלא שפרקי הווידוי הללו פחות טובים מן הפרקים הריאליסטיים החזקים הארוכים של חיי אילזה. יש בהם איזו תלונתיות ילדותית או מתיילדת של מספרת וככל שהם מתרבים הם גם יותר ויותר מנדנדים לקורא באדולסצנטיוּת שלהם. הראל טובה כאמור בכתיבת נתח ריאליסטי מדמם של מציאות. היא זקוקה למרחב סיפורתי מתאר כדי להפגין את כשרון הכתיבה שלה, אבל כאשר היא כותבת וידוי אקזיסטנציאליסטי אישי היא פחות חזקה. לא שם הפורטֶה שלה. עם זאת, אפשר להבין מה רצתה להעביר כאן הסופרת: סבתא אילזה וחתנה הרופא דומים באופיים האינדיבידואלי הקרייריסטי הבא על חשבון הרגש האנושי, אבל בשורה התחתונה היא דמות חיובית והוא דמות שלילית. הרגע שבו אילזה בכל זאת אומרת לנכדתה כי היא אוהבת אותה לקראת סוף חייה בשיחת טלפון, הוא רגע מצמרר, דווקא בגלל הרגש המאופק של הדמות.