שמות אנשים אינם מספיקים. צריך אֶפּיתֶטים

על כן בשם ההגזמה, ההיפרבולה הספרותית המטאפיזית כמו ברומנים הקודמים שלה "סונטה" למשל או "ביקור התליין", הפרוטגוניסטים והאנטגוניסטים, מייד מקבלים אפיתֶטים, כלומר לא רק שמות ושמות משפחה, אלא גם כינויים אישיים מאפיינים את מעמדם ואת מצבם בתוך המערך הסיפורי. כמו שאצל הומרוס ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" הקטור הוא "מנופף הקסדה", אכילס הוא "קל הרגליים" ואודיסיאוס עצמו הוא "רב העלילייה", או "רב התכסיסים", כך אצל פרי דני-אל הוא מלאכי, כי הוא טהור ושר בקול מלאכי, והרעים העומדים למולו ומנסים למנוע ממנו לקבל את התפקיד גם מקבלים כינויים גיגנטיים על אנושים: "רפאל בן ראובן המכונה אֵשׁ-דת" ו"מיכאל המכונֶה קַנָּאלְאֵל" את שניהם היא מאדירה למְמדים עצומים ואפילו את האב העשיר של רפאל המכונה אש-דת הדוחף אותו להצליח ומכונֶה בפואמה "ארמנדו המפחיד, / או שמא בשמו הנלחש / בגיהינום, ראובן אַרְמִידְרָם / עשיר העולם". הכול עובר, כפי שכתב המבקר אורציון ברתנא, תהליך של מיסטיפיקציה רומנטית מודרנית טוטאלית.

החיים הם תיאור של מאבק

במרכז העלילה בפואמה מצוי מאבק על תפקיד הסולן במקהלה צבאית של חיילים בעלי צרכים מיוחדים, דני-אל מתחרה על התפקיד הזה מול שני מועמדים אחרים שלפרקים נראים עדיפים ממנו. נשאלת באמת השאלה המהותית מי יזכה בתפקיד הנחשק? מי ישיר את הסולו בקול של מלאך "שלום עליכם מלאכי השרת, מלאכי עליון" בספר המלאכי הזה הנושא ג'סטה רומנטית גדולה. בכלל, בעיני פרי, כך משתקף בפרוזה שלה עד כה וגם כאן, החיים, כפי שפרנץ קפקא קבע בסיפורו הפרגמנטרי המוקדם הם "תיאור של מאבק" תמידי בין כוחות רעים וטובים כאשר המטרה העיקרית היא שהטוב יתעלה וינצח. הטכניקה של פרי תמיד כסופרת היא להעצים, להגזים, ליצור היפרבולות ודיכוטומיה בין הטוב לרע. היא סופרת טוטאלית. המאבק הוא לא רק מאבק פיזי הוא מאבק מטאפיזי של כוחות אשר מעֵבר לדמיון.