רן יגיל מדבר עברית
בצד של המסילה, יובל יבנה, כ הל, 248 עמודים
הרומן החדש של יובל יבנה יפה להלל. הוא משלב תמהיל של ארוטיקה בוטה, ירושלים דהיום, שליטה מעולה במקורות יהודיים וארומה פוליטית. מושלם.
איך שניים מתחילים לנוע זה אל זה
במשך שנים קראתי את יבנה במידה רבה דרך הספרות האמריקאית. כבר שמו של אחד מספריו, "סיפורים אמריקאיים", מעיד על כך, וגם בבחירות הספרותיות שהוא עצמו העיד עליהן אפשר למצוא את ג'ק קרואק, אבל גם את יורם קניוק ודוד שחר – ציר ספרותי מעניין מאוד, הנע בין נדודים, ירושלים, חירות אישית ומוזיקה של המשפט. נדמה היה לי אז שאפשר לראות בו מין פול אוסטר ישראלי: סופר אקזיסטנציאליסטי־פוסטמודרני, מהורהר, מעט אירוני, המתבונן באדם המודרני כשהוא נתון בתוך מבוך של זהות, זיכרון, מקריות ובחירה. אבל "בצד של המסילה"גורם לי לחשוב מחדש על התיאור הזה. משהו כאן התהדק. יבנה נעשה פחות משחקי ויותר תודעתי, פחות עסוק במבוך האינדיבידואלי ויותר קשוב לתודעה המשותפת, לאופן שבו בני אדם מתקיימים זה בתוך זה. זהו רומן קאמרי ודחוס, אבל מאחורי הקאמריות שלו מסתתרת שאלה גדולה מאוד, אולי השאלה הגדולה ביותר שאפשר לשאול על שני בני אדם: איך בכלל קורה הדבר הזה, שבו בן אדם ובת חוה מתאהבים – כיצד שני אנשים, אצל יבנה, מישאל ומרים, שכל אחד מהם סגור בתוך תודעתו ובתוך סיפור חייו, מתחילים לנוע זה לעבר זה? די שבעתי מסיפורי אהבה למכבּיר ברומנים, אין כבר סבלנות לזה, מ"אֶפִי בְּרִיסְט" של תיאודור פונטאנה ו"מאדאם בּובארי" של גוסטב פלובּר, דרך הרומן "אורֶלְיֶן" של לואי אראגון ועד ימינו, מה כבר אפשר לחדש בזה? אבל יבנה מצליח להחיות את זה מבלי להיות בנאלי.
הכירו את יובל יבנה – סופר מעולה
אני כותב את זה עכשיו בפשטות, בלי הסתייגות ובלי אותן כוכביות קטנות שמבקר הספרות נוטה לפזר סביב קביעות נחרצות, משום שלאחר שקראתי במשך השנים את ספריו, נדמה לי שהפער בין איכותו הספרותית לבין המקום שתפס בספרות העברית גדול עד כדי עוול. יובל יבנֶה הוא מהסופרים שאפשר לקרוא אותם שנים ועדיין להרגיש שהם חומקים מהמפה: הם אינם מספיק "מיינסטרים" בשביל המרכז הספרותי, אינם מספיק אקזוטיים בשביל השוליים, אינם נכנעים בקלות להגדרות של ספרות פוליטית אף שהם חיים בתוך מציאות פוליטית מאוד, ובעיקר אינם עושים מעצמם עניין. זה משונה במיוחד במקרה שלו. בחייו הציבוריים יבנה הוא איש מעורב, אדם שבא מן העולם הפוליטי והחברתי ובכיר בקרן החדשה לישראל; אבל ביצירתו הספרותית הוא נזהר להפליא שלא להפוך את האידיאולוגיה לחומר תעמולה. להפך: דווקא מפני שהוא אדם מעורב, הדמויות שלו מסובכות. הן נושאות איתן אמונות, עמדות פוליטיות וזהויות, אבל אלה לעולם אינן מסבירות אותן עד תום.
סופר עכשווי ירושלמי אמיתי של מקום
"בצד של המסילה" הוא רומן על שני אנשים הנעים זה לעבר זה, אבל גם על שני מרחבים ירושלמיים הנעים זה בתוך זה. יבנה בונה אותו במבנה כמעט מוזיקלי: תחילה פרק ארוך העוקב אחר מישאל, דתל"ש שמאלני המתגורר בקטמון שיש לו פרויקט נדל"ני בחיתוליו אשר עשוי להצביע באופן סמלי על זכות השיבה, ואחריו פרק ארוך שבו נקודת המבט עוברת אל מרים, אישה דתייה, נשואה ואם, מן הציונות הדתית, החיה בבקעה ומשמשת כמתווכת דירות; משם הספר שב לקטמון, חוזר לבקעה, ורק לאחר ששתי התודעות קיבלו את הזמן שלהן, את הזיכרונות שלהן ואת הסודות שלהן, מגיעות הפגישות ונכנסת הארוטיקה ביתר שאת, בין לבין, בצד של המסילה, לא בצד שלו ולא בצד שלה, אלא בעולם האטומיסטי האחֵר שבראו השניים, טוב ויפה ממדינת ישראל העכשווית.
מה בין יובל יבנה ובין ס. יזהר
ברומן המאוחר "מלקומיה יפהפייה" יזהר מציג גבר ההולך לקראת אהבתו, שולה, אבל ככל שהדרך מתארכת כך נדמה שההליכה עצמה נעשית עיקרו של הרומן: התודעה מתעכבת, משוטטת, מתבוננת, ובין הגיבור לבין שולה מצטברים המרחב, הצמחים, הנוף, המילים והזמן. זהו מהרומנים הבעייתיים של יזהר. הוא מתחיל נהדר, אבל הופך סטאטי מאוד, ובמובן מסוים אפשר לומר שהגיבור נתקע בדרך – כמעט כפשוטו, עם מגדיר הצמחים – בעוד האהבה עצמה נשארת לא פעם בצד השני של התודעה. ואולי זה הדבר שחסר שם: הצד השני של שולה. אצל יבנה אפשר לומר שיש צד שני־נשי משלים ויפה כל כך בדמות מרים הגיבורה שעקב בצד אגודל מנסה ואף מצליחה לצאת מתוך המסגרת הממשטרת שלה. יבנה מעביר באופן נפלא את התחושה שזה חזק ממנה והיא זו שמובילה את המהלך הארוטי.
הפוליטיקה נכנסת ברוע בדלת האחורית
והפוליטיקה והמצב? הם נכנסים לרומן בסוף, כדרכו של יבנה, דווקא דרך הדלת האחורית ובאופן מפתיע ופואנטי. זה שם כל הזמן, שהרי אי־אפשר לכתוב על קטמון ובקעה, על בתים ערביים לשעבר, על 1948, על הנכּבּה, על הציונות הדתית ועל השמאל הירושלמי בלי לנגוע בפוליטיקה; ובכל זאת יבנה אינו כותב "רומן פוליטי". הוא כותב על אנשים שהפוליטיקה כבר נמצאת בתוך חייהם ועלולה להרוס אותם. פעם בא משורר צעיר למשורר ולמתרגם מרדכי אבי־שאול המנוח ואמר לו: תשמע, אני לא מתעסק בפוליטיקה בשירה שלי. ענה לו אבי־שאול: אתה אולי לא מתעסק בפוליטיקה, אבל היא מתעסקת בך, אוהו, איך שהיא מתעסקת בך. זה בדיוק מה שקורה כאשר המיליטריזם הישראלי נכנס ברגל דורסנית ומכוערת ומחלל את העולם הקונטמפלטיבי והארוטי של הדמויות שיובל יבנה יצר, שיש בהן מן הבשר ומן הרוח גם יחד, והן כל כך יפות להלל.
שליטה מרשימה במקורות היהודיים
מה שמרשים לא פחות הוא האופן שבו יבנה מצליח להכניס לתוך סיפור אהבה עכשווי כל כך הרבה יהדות, בלי להפוך אותה ל"קישוט תרבותי" ובלי להעמיד פנים שהדמויות הן שיעור במחשבת ישראל. התנ"ך, חז"ל, מדרשים, פסוקים, הלכות, זיכרונות של בית המדרש וציטוטים אזוטריים יותר מתרוצצים ברומן לא כביבליוגרפיה אלא כחומר חי של תודעה. אצל מישאל, דווקא משום שהוא דתל"ש, המקורות אינם דבר שעבר מן העולם: הם נשארו בתוך הגוף והלשון, בתוך הזיכרון, בתוך האופן שבו הוא מבין אהבה, אשמה, מרד ואפילו את האפשרות להאמין מחדש באלוהי התואַם. ואילו אצל מרים היהדות היא לא רק זיכרון אלא אורח חיים ממשי, חברה, משפחה, נישואים ומחויבות. יבנה יודע אפוא לעשות דבר נדיר אצל סופר חילוני הכותב על יהדות: הוא אינו מסביר אותה לקורא, אלא משתמש בה מבפנים. המקורות אינם "נושא" ברומן; הם אחת השפות שבהן הדמויות חושבות. השליטה הזאת במקורות היא אחת הסגולות הספרותיות המרשימות ביותר של יבנה בכלל ושל הרומן הזה בפרט.
ציטוט אחרון לסיום
"היא לקחה את הסלולרי ופתחה את המצלמה ושינתה את המצג שלה למצג של סלפי ואז השעינה אותה על הראי ושינתה את הזווית שלה ככה שהיא תתפוס את השדיים שלה, אבל לא את הראש, ואז היא נזכרה שאביגיל לימדה אותה – כשהם רצו לעשות סלפי של כל המשפחה – שאפשר לכוון השהיה לצילום ולקח לה קצת זמן למצוא את זה ואז היא מצאה וכיוונה ולחצה והחזירה את הסלולרי בדיוק לזווית שהוא היה בה והיא ספרה בראש ביחד עם הספרות על המסך – חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת וזהו! השדיים שלה היו שם עכשיו, מוכנים להישלח אל מישאל. היא כתבה לו: "מוכן לקבל תמונה?" והוא ענה מיד: "כן!" היא היססה לרגע, מחוץ לחדר האמבטיה הללי והתאומים ישנו, אביגיל אצל חברה ושיבי בטח נוהג עכשיו בדרך חזרה מחיפה. מה יקרה אם היא תלחץ על הכפתור שישגר את התמונה? איזו שרשרת סיבה ומסובב שלא ניתן יהיה להשיב הלחיצה הזאת תניע? האצבע שלה רעדה מעל לכפתור הווירטואלי, אבל הרי הם התנשקו, אז המעשה כבר נעשה לא? הרוק שלו התערבב עם הרוק שלה, יש משהו יותר אינטימי מזה? יש בגידה יותר גדולה מזו? העקצוץ חסר המנוח הסתחרר עכשיו בכל הגוף שלה, מטפס אל קצות האצבעות, כופה על האצבע המורה להקיש על הכפתור ולשגר את התמונה. שבריר שנייה אחר כך, נשימותיהם הקצובות של ילדיה הישנים שהיא ממש יכלה לשמוע עכשיו, והמבט הרציני על פניו של שיבי, שעה שהוא נוהג חזרה הביתה וחושב על המשפחה שלו, ואביגיל – כמו לוויין פראי שיצא משליטה אבל עדיין מחובר איכשהו לספינת האם – כל אלה הציפו בה את החרטה, אבל שני הווי הכחולים העידו שהשדיים שלה כבר בידיו של מישאל".
לכתוב את השיר "שני גנים" של יונה וולך כרומן
ככל שקראתי ברומן המעולה של יובל יבנה, צצה במוחי המחשבה שמבנה הרומן הזה מעבר למלאוּת ריאליסטית, כתיבה תודעתית דחוסה, השלד שלו, הלוגוס שלו, הטיעון המרכזי שבו זהה לשיר האוונגרדי הארכיטיפּי היונגיאני והנדיר של יונה וולך "שני גנים", שיר דגל שעל שמו קרוי גם הקובץ השני שלה שיצא בשעתו בהוצאה קטנה בשם דגה. השיר בוחן מה קורה כשגן דק פוגש גן עגול. יש בו גם אלמנטים קבליים. הנה סופו: "...וְחַי גַּן עָגֹל אֶת חַיֵּי צוּרוֹתָיו / וּכְֺשֶמַּרְגִּיֺש גַּן דַּק אֶת גַּן עָגֹל / מַכִּים סְמָלָיו הַנְּכוֹנִים בַּפֵּרוֹת הַנְּכוֹנִים וּמְנַגְּנִים / כָּךְ מְנַגֵּן הַגָּן הַדַּק בִּדְמָמָה בִּדְמָמָה". אי אפשר שלא לראות את הדמיון בין הרומן של יבנה לשיר של וולך, ויבנה לא אחת הודה ששירת וולך קרובה לליבו, אלא שהוא הרבה יותר בוטה, אפילו גס וישיר מוולך הרמזנית. הוא דן-בן-אמוצי בספר הזה, ואני דווקא אוהב את זה. ועוד ציטוט משיר עלה במוחי במסגרת ניעה של שני גופים, או שתי צורות, או שני אנשים זה לעבר זה. עלו בי שורותיו האלמותיות של אצ"ג, אורי צבי גרינברג, הקובע בשפתו ההדורה: "כי נוגים מאוד בני־האדם בָּעולם ושונים הם טעמי־הנגינה לִיגוֹנוֹת / אך יש בגוף אחד סוד־פורקן לשני ועל־כן יצאתי לקדם פניךָ. / אמרתי לךָ: בוא במעבֵה חיי!". אומנם אצ"ג מדבר בלשון זכר על ידידות גברים, אבל המעבֶה היצרי שלו הוא אותו המעבֶה של יבנה.