צומחת היטב בשדות הסמנטיים של השיר

הנה עוד שיר אחד חזק משל בהט, שוב הוא מֵעיד על שליטה בשדה הסמנטי, רוצה לומר על שליטה בעולם השיר, הלקסיקוגרפיה, האוצר הלשוני, נראה זורם, אך המילים נבחרו בקפידה. השדה הסמנטי במקרה זה הוא צמחי, והשיר נקרא "היום העשירי": "לא משנה מה אני עושה / רק לא להביט למטה. / אעמוד פה שעות ואקלף / עוד חתיכה ועוד חתיכה מֵאדן החלון / אתמיד בַּמבט לעץ עם העלים הירוקים / אקווה לַדיבור שיופיע / (לאן הוא נעלם, כל חורף?) / לא אשקה את העציצים / סך הכול לגשת לחלון, לפתוח, לשפוך מים / לעמוד שלושים שניות / לחכות שיתמלא ואז שוב לשפוך / אני צריכה צמחים סתגלנים / שישרדו את כל הימים שאני מתעוררת / מאוחר ולא מספיקה / קראתי צמחים / כדאי להשקות בבקרים. / ואולי מספיק אחד שלא צריך הרבה מים / לא יפה, שורד, עומד בפני עצמו / שאוכל להתקיים איתו". למה יש לי תחושה שלא בצמח בהכרח המשוררת מדברת.

השירים הארוכים יותר חלשים

היא יודעת יפה לעבוד בְּבַת השיר, ליצור שפה פרטית משלה, למתוח עד קצה גבול האפשרויות את ההיבט הסמנטי. במחזר "אטלס", למשל, מקומות הופכים חוויות פרטיות. עם זאת, השירים הארוכים קצת יותר חלשים. יש בהן נפילות, מעט בּטנים רכות. למשל השיר הארוך "הקיץ הזה". יפה היא יודעת לדבר אל ישויות נפשיות אחיות, דמיוניות או מן הזיכרונות בילדותה כמו ג'ינה ולוטי. זה מזכיר קצת את יונה וולך שקראה לתחושות ולתת התחושות שלה בשמות פרטיים אקזוטיים. זה קורה בשיר כמו "לנצח".